במדינה המשוועת למנת קורטיזון קולקטיבית כדי להשכיח את המכאובים, דודי בלסר ואיתן אורבך מספקים, גם אם לא שכחה, לפחות אתנחתא חטובת פטמות בין פיגועים. ואם יעל בר-זוהר מוצאת ש"סבבה אם גברים מתחרמנים ממני", אז מה פסול בלשון משורבבת ובאובדן ריכוז זמני, עת שני הגופות הצעירים הללו מתקפלים לתוך עיתוני סוף השבוע במסווה של קטלוגי אופנה מהודרים, או נמרחים על שלטי חוצות גדולים מהחיים בגשר ההלכה ודומיו? סבבה אגוזי קאשיו.
הפיכתם של אורבך ובלסר לסמלי סקס נכפתה עליהם באדיבות המותגים שהם מייחצנים. אולם הקיק החדש של משרדי הפרסום, הלוטשים עיניהם גם לליבידו הנשי ככוח מקדם קנייה, אינו ארוטי שוויוני גרידא. בלסר אינו עומד בזכות עצמו. הוא משמש קונטרה גברית חלקת ציצקעס לגברת אקי אבני. היא, סמל הסקס של הקונצנזוס, גיבורת תרבות בשירות פנטזיות ההתבגרות של הנער הישראלי, משמשת גם מודל לחיקוי לקוראות "לאשה" בכל הגילאים. גם הן רוצות להיות רזות, להריח טוב, לדבר אמריקה, להתפרסם בזכות איכויות סיבוב הראש אחריהן ברחוב ולהיות מישהי, מישהי שלא רק נשואה למ"פ מטירונות, אלא גם מרמזת התעלסות בנשיקה רטובה מרטוב על השלט ההוא בגשר ההלכה. כמה אירוני.
במקרה של בר-זוהר ואורבך, המקרה מוקצן אף יותר. בר-זוהר היא-היא "פוקס", המותג והזקפה לבני הנעורים, ואורבך, כנגדה, הוא לא יותר מאשר נער פוסטר, איזה נימפה עם פאלוס שהיא דגה בחכתה במימי מפרץ קוסומוי הצלולים, או משהו. אורבך הוא כוסון שהוקפץ למעמד של שווה הזייה, בעיקר בשנה האחרונה, היא שנת חבירתו לבר-זוהר הבלתי אמצעית, בשורטס, בטייטס, בטי שירטס אופנתיים ובפליזים מחמיאים למותניים. כל העת, גם בצילומי הסולו שלו, מתרמזת מאחוריו גזרתה המחרמנת בסבבה של יעל בר-זוהר, מטילה עליו צל ענק ומנסחת את מיקומו בסצינת הפנטזיה אמנם במרכז, אבל לא בזכות עצמו.
כמובן שמדורי הרכילות תורמים לא מעט לבניית הדימוי, כמו גם הנצחתו, של כל אחד מהשניים, הנשענים, למרות שלכל אחד מהם כישורים ראויים יותר מיופיים שניהם ספורטאים מצטיינים וסטודנטים בתחומים נחשבים בעיקר על גזרתם ויכולתם לעורר לחות במקומות הנמוכים. את אותו הדבר, מן הסתם, ניתן לזרוק גם לכיוונן של דוגמניות ואחרות, המתהדרות כל אחת בשלל כישורים נוספים שירה, משחק, יכולת הנחייה, אינטליגנציה נאה אולם ממקמות עצמן, בהסכמה ומדעת, בחזית תודעת הפין-אפ של הציבור. כולם נהנים מהעיסקה, וציבור המאוננים במיוחד.
גם אם נדמה כי בלסר ואורבך מתקרבים למעמד של אייקונים בתת-תרבות הסלבריטאי, הרי שהם, שלא כמו מקבילותיהן הנשיות אינם עומדים בזכות עצמם. הנהי והאנחה הבוקעת מהחזה בכל פעם שהמצלמה לוכדת את בלסר בעוד רגע של יופי עוצר נשימה, משלימה בתודעה של צרכני השמאטע הסקסיסטי את הספין המושלם הנה עולם שכל מהותו במיניות ובפיזואליות (שילוב של פיזיות וויזואליה), הנשלט לחלוטין על ידי נשים, שהן חומר הגלם העיקרי שלו. בעולם זה, הגברים, הרגילים להיות מעברו האחר של הצד המנצל, מוצאים עצמם בובות על חוט, קישוטים מפותחים לכוכבי העל האמיתיים של המדיה הזאת הנשים. וכך שלמשחק הציני של השולט והנשלטת מתווסף שחקן חדש, שיכור מתהילת פרסומו, קורבן פתאים של אותו סרקזם מוטמע המצוי ביסודו של כל קמפיין, אלא שהפעם הבדיחה על חשבונו. גם אם בצידה שכר נאה וספיישל "סלב על הסכין".
סבבה אשכים
23.4.2002 / 9:47