שנים אחרי שצילומי הבנאליה של החיים התקבעו כטרנד אמנותי מוביל, עדיין נראה שהם לא יוכלו להימלט מקריאות "המלך הוא עירום": סתם צילומים משעממים, האחיין שלי יכול לצלם יותר טוב, וכל מיני כאלה. במאבק בין הביקורת לטעם הרווח, ההרגל מנצח. התרגלנו לראות צילומים מבוימים שנראים כמו סנאפ-שוטים ממצלמת פוקט. התרגלנו לראות סנאפ-שוטים שנראים כמו צילומים מבוימים. התרגלנו לראות צילומים מוגדלים של סתם אנשים, סתם מצבים, סתם נופים, סתם בניינים וסתם חפצים מוצגים אחר כבוד בגלריות ובמוזיאונים. כל כך התרגלנו לייחוד שבבנאליה, שאפילו הזעם, המבוכה או הנטייה האינסטינקטיבית לומר שהמלך הוא עירום, הפכו בנאליים להחריד.
אני מודה ומתוודה: למרות ההרגל, עדיין הנטייה הטבעית שלי היא להשתעמם מול צילומים שנראים כביכול סתמיים ומשעממים. אין לי חשק להתעכב מולם אפילו דקה. האינסטינקט הבסיסי מצווה להיאטם וללכת, האתגר הוא להכניע אותו. להישאר, לבדוק את הפרטים, לנסות לפצח את הקוד. מאחורי כל טרנד יש משמעות עוקפת טרנדים. מישהו השקיע, מישהו התכוון למשהו, וזה כשלעצמו מעורר כבוד.
במוזיאון הרצליה מוצגת תערוכת הצילומים והוידיאו של אפרת שלם, "ערבה". במרחק כמה קילומטרים דרומה משם, בגלריה הגר שביפו, מציגה אחלאם שיבלי תערוכת צילומים בשם positioning. אין קשר בין שתי האמניות, פרט לאסוציאציה שכאן. שלם נולדה ב- 72', שיבלי נולדה ב-70'. שתיהן למדו לתואר שני בקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. שתיהן הציגו תערוכה אצל אותה אוצרת (טל בן צבי). לאחרונה זכתה אחלאם שיבלי בפרס קרן גוטסדינר. סדרות הצילומים שכל אחת מהן מציגה מכילות פרגמנטים של מציאות, ללא נראטיב ברור שמקשר ביניהם. אצל שתיהן, כמו בקולנוע, החיבור בין הפערים בסצנות המצולמות נעשה במוח. אצל שתיהן הצילומים נראים כמו הבלחות של זיכרון ויזואלי, רסיסים שמזמינים חיבור ופיענוח.
שלם מצלמת מקומות בפריפריה הישראלית. פרוורים, שיכונים, חצר אחורית, עץ בפריחה אדומה, ברושים מאובקים. ללא פוקוס ומרכז. הנראטיב הסתמי המקוטע מזמין קריאה דייויד לינצ'ית: משהו נורא עומד להתרחש בפרוור הזה. השמש הישראלית הקופחת יוצרת עולם של צללים. משאיות ליליות נראות כמו ענקים מאיימים, פצצות זמן מתקתקות. בצילומים של שלם אין אנשים. הם כאילו מסתתרים בפני אסון מתקרב, או שהאסון כבר מחק אותם. המקומות מאוד ישראליים, ובכל זאת נראים תלושים. מקום-לא-מקום. עולם רפאים של שעמום טעון. אם הייתי יכולה לכתוב סוף לסרט המקוטע של שלם, זה לא היה הפי אנד.
אצל אחלאם שיבלי התמונה שונה. גם היא מצלמת מקומות מפוזרים שנראים סתמיים, אבל לכל צילום יש כתובת וציון זמן. גם היא מצלמת מציאות נעדרת פוקוס, מקוטעת ותלושה, אבל בתלישות המקוטעת של השוליים יש חיבור למרכז פנימי. נצרת, תל אביב, דרבן בדרא"פ, בריסל, ואדי סאליב, אוניברסיטת תל אביב, סיני, דרום צרפת, ברזיל, יריחו, חזה חשוף של גבר. הצילומים פחות מסוגננים, לא מבוימים: יומן מצולם של סנאפ שוטים תיעודיים, זכרונות. המקומות של שיבלי מלאים באנשים שעושים משהו. עולם שלישי חי. הפגנות פוליטיות לשחרור פלסטין, הפגנות של קומוניסטים בברזיל, הפגנות של הומואים, חתונות כפריות, אמהות עם תינוקות, מטוס חולף, עכברוש נמלט אל חור ביוב. מטוסים, נדודים, חיפושים.
החוט המקשר ביניהם הוא זהות האשה המצלמת. כמו עץ ששולח שורשי אוויר, הנראטיב המקוטע של שיבלי הוא מסע של חיפוש זהות ושליחת שורשים לעולם. הצילומים שלה מחוברים במהותם למושג היהודי הנודד. לא צריך להיות יהודי מבטן ומלידה כדי להבין את המהות הזאת, כפי שלא צריך להשתייך לדת או לאום מיוחדים, כדי להזדהות עם מאבק לחיפוש זהות אישית ולאומית. זאת מהות עוקפת דת, גזע ולאום. אם הייתי יכולה לכתוב סוף לסרט המקוטע של אחלאם שיבלי, זה היה הפי אנד. משהו בנאלי כמו: אבל בסוף, החיים מנצחים.
יהושע טרנד
23.4.2002 / 9:55