כל מבוקשי הוא לכייף/ אפילו עם לני השעיר והמג'ייף

החורף נגמר לליין סטיילי. שבועיים הוא ישב על הספה, חיכה שיבואו לקחת אותו. וסוף סוף זה נגמר בשבילו, אחרי שנים כל כך ארוכות של חימום כפיות במחבוא, בזמן שאלפי אנשים בעולם עוד שומעים את המוזיקה שלו ונדקרים מהנפש המשוננת שבהם. אולי זה סתם סוג של קוריוז, שעוד סולן של להקה מהניינטיז מסיים ככה, אבל בשבילי זה היה עוד אחד מהימים האלה. אדיוס.

C’mon C’mon, התקליט החדש של שריל קרואו, הוא תקליט קיץ מובהק, בצבעים חמים ולילות גופיה על המרפסת. קשה לתאר אלבומים של קרואו בנימה כלשהי של הפתעה - אתה יודע מה אתה הולך לקבל, ואתה יודע שזה הולך לזכות בכל מיני מועמדויות של גראמי. ובכל זאת, יש הבדל ניכר בין ה"גלוב סשנס" מ-98' לאלבום החדש שמפציע ארבע שנים אחריו.

ההבדל היעקרי הוא באופטימיות. ב"כ'מון כ'מון" זונחת מלכת הרודיאו את ההסתכלות הפנימית הנוגה שאפיינה אותה ב"סשנס" ומתפנה לעסוק בנושאים מעט יותר קלילים, וזה די סבבה כי מה לעשות, בזה היא קצת יותר טובה. זה לא שפתאום כל מה שקרואו רוצה זה לעשות קצת פאן, אבל היא לפחות כבר לא ממש עצובה, וכשהיא בצ'יל החינניות שלה יוצאת יותר טוב.

והחינניות הזאת דולפת מכל כיוון באלבום הזה, כשהיא ממשיכה לקרוץ לרוק הקלאסי, מוקפת בשירים כתובים היטב ועטופים באובר-הפקה מוזיקלית (שהיא עצמה שוב אמונה עליה), ובאורחים מתחום הקאלט כמו לני קרביץ וגוונית' פאלטרו בקולות הרקע. צאו לנסיעת מבחן עם Diamond Road. כן, זה מעט קיטשי, אני יודע, אבל אני לא מפחד מאף אחד (חוץ ממגיבים ימנים).