מיסטר ביג: "אבל מי אתה באמת, שי גולדן?"

שנינות, חברים, לא קונים בשקל, גם לא בסדנאות כתיבה למתבודדי המגירה שחטפו אומץ. שנינות היא פועל יוצא של נסיון חיים, בשילוב השקפת עולם לא שגרתית, ולא תזיק גם יכולת לשונית בלתי מבוטלת. ובאותה נשימה – לשנינות ולספרות אין דבר במשותף, או לפחות, לא צריך שיהיה. היא יכולה לשמש ממתיק דיאטטי, או חולץ פקקים, בטקסט שעלילתו צולעת, אולם היא לעולם לא תוכל להיות הדבר עצמו. אפילו לא תחליף.

ולעניין נצרכתי בגלל העיון בספרה המאוד משעשע, והכתוב בשנינות מפליאה, של ג'ינפיר ויינר - "טוב במיטה" (הוצאת מודן), הרוכב על הגל של של קנדיס בושנל ("סקס והעיר"), הלן פילדינג ונוספות, המייצגות תופעה בת עשור בערך בעולם המו"לות האמריקאי והבריטי – של נשים מושחזות עט, המתעדות איזו הוויה נשית, כמו סודית, משל היה מדובר בהצצה אל מעבר לוילון של חדריהן הכמוסים של בנות השלושים ומשהו שעדיין לא... כמעט הכל בעצם. וזה, כמובן, משעשע מאוד לרוב, ואפילו מניב דיבידנדים לא רעים ליוצרות (רנה זלוויגר עלתה במשקל בשביל הסרט! ומה עשתה שרה ג'סיקה לשפעת תלתלי הזהב שלה?). כיף-כיף.

אלא שאם הטון הסקלרוטי/נוירוטי של הכותבות האחרות מצליח להעמיד גיחוך של אמפתיה, כמו גם מראה סרקסטית מול קשת ההתנהגויות האוויליות בהיכלי היאפים והיפות, "טוב במיטה" (כשמו של הטור אותו כותב ברוס גוברמן, חברה של קני שפירו, ה-גיבורה של הספר) נראה לעתים כמו תחרות קליעה למטרה של פאנץ'-ליינים והתחכמויות לשוניות, במסווה של אבחנות דקות עם אמירה פסאודו "נמאס לי מכל החרטא ברטא של הדימויים הריקים מתוכן של עולם המותגים, הסקס והאורגזמה הנשית, בלה בלה", כרוך למסגרת של רומן – המיועד, קרוב לוודאי, לנשים בלבד.

וטרם נגענו בעניין הכאוב עצמו – "טוב במיטה", עם אסטרטגיית עריכה שונה ועם אפיל שאינו מכוון לנוסחאות המוכרות, היה יכול להפוך לספר לא רע בכלל, כלומר עם מסר שאינו היעדר אפשרות קיומו של מסר בעולם הדימויים הריקים מתוכן של עולם היחסים בין גברים לנשים, בעידן של הפוסט רומן למשרתות כז'אנר מתנצל, בלה בלה. היינו שם (בושנל ופילדינג, כאמור, ובארץ, עירית לינור). היתה לו אפשרות לרקוח מעיסת החומרים משהו מתוק פחות ממארשמלו חמוץ, מר יותר משוופס ביטר למון, או מה לעזאזל שצופות "סקס והעיר" מכורות לו.

שכן "טוב במיטה" מביא את סיפורה של קני שפירו, הנעזבת לאנחות על ידי בן זוגה, המחליט, בצעד של השלמת הכנסה, לשתף את קוראי העיתון בו הוא כותב טור בפאדיחה שקרתה לו כשגילה שחברתו שוקלת יותר ממנו. לשפירו הופך אקט משפיל זה לנקודת תפנית בה היא מחליטה לצאת למסע של גילוי עצמי, כמו גם מודליזציה מחדש, נקמה באהוב השנון ועימות עם שדים מהעבר, כמו גם הצלקות שהותירו בה שנים של להיות שמנה.

וכבר הבנתם, בוודאי, כי מחומרים אלה ניתן היה לרקוח משהו שאינו עוד כותר לספריה המתגבהת של טקסטים נוטפי סרקזם, במסווה של כאב, במסווה של זעקה לאהבה, במסווה של דיון על פמיניזם במסגרת של בדיחות דקות לנשים בלבד. ויינר אינה מגלה חמלה על דמותה של שפירו, אם כבר רחמים וגרוטסקה. היא אירונית וכלבתא באופן שאינו, בשום פנים ואופן, לא סקסי ולא פמיניסטי, אלא מרושע לשמו. היא שבויה בכל הסטריאוטיפים של דימוי האשה על ידי הסופרים הגבריים (היא הרה לברוס ומחליטה לשמור את הילד), מחצינה חולשה ומכסה אותה בשנינות, המון ובהגזמה. למי שרוצה לראות כיצד אפשר לעשות זאת אחרת, נמליץ להציץ בספרה של מייביס צ'יק – "ג'ניס ג'נטל ודרכה אל המין" (הוצאת הד-ארצי/מעריב), המתמודד עם נושאים דומים בסרקזם, אמנם, אולם באמפתיה וברגישות, החורגת משנינות פולביציסטית.

וגם אם "טוב במיטה" הוא ספר קריא מאוד, מצחיק ודוקרני, הוא מעורר תחושה של "פפסי מקס" (הייתי שם, עשיתי את זה כבר), ובעיקר החמצה על השתעבדותה של כותבת מוכשרת לז'אנר שמיצה עצמו עם הבלחתו ושהיה אמור לשמש מצע לטקסטים חדשים, על רקע אותם נופים, אלא שהפעם בעלי משמעות ועומק רגשי ולא רק אוסף חבטות מילוליות שעם הזמן הופכות פתטיות. כן, ואני יודע מה תגידו: "תראו מי שמדבר". חכו, חכו, אני שוקד בימים אלה על "גדול במיטה", רומן אוטוביוגרפי, לא פחות.