שרי רז: "והפעם, עמנואל, להקה משוודיה"

סהרה הוטנייטס (Sahara Hotnights) היא להקת הבנות - לא במובן הספייס גירלי של המילה, נו דיסריספקט - המלהיבה ביותר של ההווה. ההשוואה המיידית ביותר היא ל-Donnas – נערות האולסטאר הקליפורניות שכבר מזמן רכשו לעצמן מקום של כבוד אצל חובבי הרוק שמסתכלים על העולם מהזווית שהתווה ג'ואי ראמון. כמו ה-Donnas, גם סהרה הוטנייטס הן רביעיה של בנות עשרים וקצת שיודעות להחזיק גיטרות, ללבוש מעילי עור ולכתוב שירי פאנק-רוק קצרים ומהירים שנובעים משנים של ספיגת גראז' אמריקאי מהסיקסטיז ופאנק ניו-יורקי מהסבנטיז (מבני השירים של סהרה הוטנייטס חושפים גם האזנה לפאנק בריטי, ואין ספק שמישהי שם גם מאוד מחבבת את מוטורהד ו-Girlschool).

ה-Donnas, מצדן, לא התעלמו מכפילותיהן החדשות ועשו להוטנייטס שירות מצוין בחשיפתן לקהל המעריצים הפוטנציאלי שלהן ברחבי אירופה כשנתנו להן לחמם אותן. ההשוואה המתבקשת השנייה היא ללהקת הגראז' השוודית ה-Hives, ולא רק בגלל שגם סהרה הוטנייטס מגיעות משוודיה. גם אם העזרה של ההייבס היתה פחות אקטיבית מזו של ה-Donnas, אין ספק שהפריצה שלהם באנגליה אחרי קריירה ארוכה במולדתם, היא זאת שתרמה גם לפריצתן של סהרה הוטנייטס מחוץ לארצן. גם ה-Donnas וגם ההייבס מופיעים ברשימת התודות בתקליט החדש של סהרה הוטנייטס, שזה נחמד ומנומס מצידן, אבל אחרי כל העזרה הזאת, מהרגע שמכניסים את הדיסק למכשיר, עומדות סהרה הוטנייטס בזכות עצמן.

לתקליט הראשון של סהרה הוטנייטס שיוצא מחוץ לשוודיה קוראים "ג'ני בומב" – שם המאזכר את "צ'רי בומב" של ה-Runaways, להקתה הישנה של ג'ואן ג'ט שללא ספק השפיעה רבות על ההוטנייטס. לשיר הראשון בתקליט קוראים “Alright Alright (Here`s my fist where`s the fight)”, והוא נשמע בדיוק כפי ששמו מרמז. מדובר בהכרזת מלחמה פאנק-רוקית מושלמת שמזכירה את “Action Time Vision” הקלאסי של אלטרנטיב טי.וי. “Alright Alright” דוהר קדימה ודורס את כל מה שבדרכו באנרגיות רוקנרול שרק בנות שבאמת רוצות ללכת מכות בשביל הכיף מסוגלות להן.

ושאר התקליט ממשיך בדיוק באותה צורה – עוד ועוד שירים קצרים (שירים כל כך אינטנסיביים תמיד שורפים את עצמם לפני שהם מגיעים לשתי דקות ו-38 שניות) ופיצוציים. למרות שהמוזיקה של סהרה הוטנייטס היא מאוד ז'נרית וצפויה והטקסטים שלהן הם לא יותר מאשר סיסמאות רורנקול המהללות תכונות רוקנרוליות כמו עוצמה, פזיזות ומהירות, במינון הנכון הן מצליחות להלהיב יותר אפילו מאשר ה-Donnas וההייבס, בגלל הסיבה הפשוטה שהן פחות קריקטוריות מקודמיהן. עוד יתרון בולט הוא הקול של הזמרת, שמצליח לאזכר את אלילת הגלאם-רוק סוזי קווטרו, את ג'ואן ג'ט ובעיקר את ג'סטין פרישמן מאלסטיקה.

קשה להגדיר את "ג'ני בומב" בתור תקליט טוב, שכן הוא לא מאוזן ולקראת סופו הוא מכיל יותר ויותר שירים מיותרים שנשמעים כאילו הם הוצאו מפח הבי-סיידז של סאלאד, אבל בחציו הראשון הוא מכיל כמה להיטים - “On Top Of Your World” ו”Keep Up The Speed” למשל - שיכולים בקלות להפוך לקלאסיקות של רוקנרול נשי, שזה ממש לא מעט.