נרקיסרט

זה הרי לא נעשה קל יותר עם השנים ליצור דוקומנטציה טובה של החיים בישראל, אלא רק קשה יותר. ככל שמקצינים פה החיים, הופכים את הבלתי-נתפש לנתפש, את החריג לטריוויאלי, כך גם פעולת תיעוד טובה, אקט שתכליתו לאפשר מבט חריג על הבלתי-נתפש ביומיום, נעשית מטרה קשה יותר להשגה. במילים אחרות, חלפו להם הזמנים בהם תיעוד מצב הישראליות והאמירה כי משהו רקוב בממלכה, היוו משום בשורה. ובמילים אחרות נוספות, אלימות ישראלית כבר לא מפילה אף אחד מכסאו. אלימות ישראלית היא כבר עניין טריוויאלי ונתפש, כמו מבצע צבאי בליבה של אוכלוסיה אזרחית.

ניכר שתובנה זו לא חלחלה אל "אוגוסט", סרט התעודה החדש של אבי מוגרבי. ואולי מדויק יותר לומר שניכר שהיא לא מעניינת אותו. מוגרבי ("איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את אריק שרון", "יום הולדת שמח מר מוגרבי") המציא בשנים האחרונות מין תת-ז'אנר מיוחד בענף הדוקומנטציה שיהלום את מידותיו הגחמניות - התיעוד הבדיוני. חומרים דוקומנטריים המולבשים על ציר של עלילה בדיונית שהוא ניצב במרכזה. כך יש מקום לביטויים של כל היצרים. אולם "אוגוסט" מאותת כי ככל שנוקפות השנים מתקלש בסרטיו של מוגרבי הקשר שבינו ובין דמות הדוקומנטריסט ומתעצם הקשר שבינו ובין דמותו הכוכבנית.

הסרט מבקש להיות "פורטרט, הזוי, משעשע וקודר" - לשון הקומיניקט - של המצב האלים של הקיום בישראל. בפועל יצא מוגרבי לרחוב הישראלי וצילם התרחשות מקומית. הפגנות, קללות, נהגי מוניות, מיסיונריות דתית, אזרחים משוגעים, ערבים שזורקים אבנים - שום דבר חדש, שום דבר מעניין, לא משהו בעל עיקרון מארגן, סתם חיכוכים בנאליים בעמישראל של נודניק עם מצלמה, שמתעקש תוך מריבות קולניות להמשיך ולצלם.

כרגיל, כך גם הפעם וביתר שאת, מוגרבי הוא הגיבור של סרטו. הוא עוטה על עצמו ב"אוגוסט" מין תפקיד קומי משולש שמאפשר לו להצטלם ולדבר יותר מכולם. הטענה שמוגרבי אינו שחקן או תסריטאי סביר תוכתר כאנדרסטייטמנט של השנה, אולם מבחינתו הוא הסיפור, הוא העניין, הוא שיצא לצוד את החומרים ולריב על זכותו לצלמם, ובלעדיו אין להם שום קיום. הדוקומנטציה על פי מוגרבי היא לא מטרה, אלא אמצעי בלבד לחקר עצמו, להפצה ברבים של צפונות נפשו. פלאי הדבר שנפשו של מוגרבי מצליחה לעניין אפילו עוד פחות מהשנינויות העבשות של העוברים ושבים שהוא מתעד.


* הסרט "אוגוסט" משודר בערוץ 8 ביום חמישי (25 באפריל) ב-21:30 ובשידור חוזר בשבת ב-24:40