"החדר" הוא אחד הסרטים החשוכים ביותר בתולדות הקולנוע. החשיכה היא תמידית ובלתי מתפשרת, כך שגם מנהטן העסוקה של הצהרים חשוכה ואפלולית. הבמאי עשה כאן צעד אסתטי אמיץ ביותר וצילם סרט שחור-לבן בצבע. האנשים, הרחוב, הבית, כולם נראים כאילו יובשו מצבעוניותם. הצופה נדרש לאמץ את עיניו במהלך הצפייה כדי לעקוב אחר המתרחש, אך המאמץ בהחלט משתלם.
סצינת כתוביות הפתיחה של "החדר" היא נפלאה. הסצינה הזו לבדה שווה את ההליכה לקולנוע. מלבד היותה מרהיבת עין, היא מכניסה מיידית לאווירת הפרנויה הדרושה לצופה בסרטו של דייויד פינצ'ר.
פינצ'ר הוא במאי צעיר יחסית, בעל רזומה קצר אך מרשים ביותר: "מועדון קרב", "שבעה חטאים", "המשחק" ו"הנוסע השמיני 3". כשזה מגיע ל"החדר", כדאי לקחת בחשבון שלא מדובר בעוד "מועדון קרב". להבדיל מקודמו, שהפתיע והסעיר את זירת הקולנוע, "החדר" לא מרעיש עולמות. זהו סרט טוב ומעניין, אבל אין בו את הניצוץ הנוסף, המחדש.
ג'ודי פוסטר מעולה כדמות הראשית של הסרט. לראשונה מזה זמן מה היא מצליחה להשתחרר מהג'ודי פוסטריות הקבועה שלה וליצור דמות שונה וחדשה, שיש בה רק קצת פוסטריות, בדיוק במידה הנכונה. היא מופיעה במלוא הדרה, אך בגירסה יומיומית, אנושית, יותר מבוגרת ופחות מאופרת שבאמת כיף לראות.
על "החדר" עדיף לדעת כמה שפחות. הכי טוב פשוט ללכת ולגלות לבד, לא כי הוא כל כך עתיר תפניות, אלא כי זה מסוג הסרטים שאפשר לסמוך עליהם שיניחו לך לשקוע בהם מבלי משים ולהתקדם עם הדמויות צעד-צעד עד לקו הסיום.
דייויד שנאוצר: "הומור דידי מנוסי, זה מה שהולך בוואלה! תרבות"
25.4.2002 / 9:59