"המקרה של יפה ירקוני מאוד מעציב אותי, לא רק בגלל העוול המצער שנגרם לה, אלא גם כי העניין מבטא משהו יותר רחב. זה סימפטום למחלה שמשתוללת פה עכשיו. ראינו את זה בפסטיבל דוקאביב, ובמקרה של אסף אמדורסקי שהביע בראיון דעה לגיטימית, בין אם אני מסכים לה או לא. זה מאוד מעציב כי בתקופה כזאת, בתקופות משבר, מתעצב איזשהו פרופיל של עם, וכרגע מתעצב פרופיל של עם שלא מוכן לשמוע שום דעה שלא אומרת שצריך להתחבק ולהחזיק ידיים ולסמוך בעיניים עצומות על ראש הממשלה שלנו וההחלטות שלו. יש תחושה כללית מאוד לא נעימה לאמנים, אנשי ציבור ואנשי רוח, שאומרת שאתה יכול להביע דעה שקצת סוטה מהקונצזוס, אבל אתה תשלם על זה מחיר מיידי, המחיר של הקהל שלך.
"במקרה של יפה, המחיר היה הכבוד שלה. זאת אשה בת 75, זמרת המלחמות, שבמשפט אחד הפכה להיות מוקצה מחמת מיאוס, וזה מאוד מסוכן. זה גם מאוד מזכיר לי מקארתיזם, שמנסים אותו עכשיו עלינו הישראלים, למרות שזה לא עבד מי יודע מה בארה"ב. באופן כללי ישנה תחושה של הליכה כמה מאות אחורה, אל המאה ה-16. בשביל להסתכל על עצמנו בעיניים וכדי שנוכל באמת להיות חזקים - ולא בחוזק המדומה שמנסים למכור לנו כרגע - אנחנו צריכים להפסיק להיות עם כובש, להוציא את הסרטן הזה מהגוף שלנו. משם הכל מתחיל, ההליכה אחורה מבחינה חברתית, חוסר יכולת ההתדיינות בין אנשים וחוסר יכולת ההקשבה. הכיבוש מסרטן".
* שלומי שבן הוא מוזיקאי
פתיחת פיות
25.4.2002 / 12:33