מי שיש לו סימפטיה לאמנות קונספטואלית בתל אביב, שיילך לתערוכה של ג'ונתן מונק בגלריה דביר. המיצב של מונק הוא כמו הדמיה במנהרת הזמן, תחליף עכשווי למי שלא היה כאן בשנות השבעים הקונספטואליות, כשהציפור היתה דג והנזירה היתה פינגווין. אומרים שהיה שמח אז בתל אביב, ומי שהיה סתם ילד או זרעון יכול רק לקנא. גם ג'ונתן מונק היה אז ילד, ולמרות שנולד באנגליה ולא בתל השומר, העבודות שלו מתחברות למסורת האמנות המושגית המקומית כמו אותיות "לטרסט" דביקות לקרטון ביצוע.
למיצב המינימליסטי קוראים "Today is just a copy of yesterday (Tel Aviv)", והוא נהגה במיוחד עבור גלריה דביר. מונק צילם את הנוף הנשקף מפתח הגלריה שבחצר האחורית ברחוב נחום. את השקופית הוא שיכפל, מהשיכפול עשה שיכפול, מהשיכפול של השיכפול עשה עוד שיכפול, כמספר הימים בהם מוצגת התערוכה. ביום הראשון לתערוכה הוצגה בגלריה השקופית המקורית, ומדי יום מוצג בה העתק אחר שלה. בחלוף הזמן העותקים יהפכו יותר ויותר מטושטשים, מגורענים ומעוותים. ביום האחרון לקיומה של התערוכה יוצג בה העותק האחרון, עותק של עותק של עותק של עותק, דור אחרון בשרשרת השיכפול. אפשר להניח שהנוף המצולם בשקופית הזו לא ידמה כלל לנוף המקורי. אפשר להניח שהוא יהיה מופשט.
על הקיר נכתב הקוד הגנטי של התערוכה:
& duplicate yesterday for today & duplicate today for tomorrow & duplicate tomorrow for the day after tomorrow & - לשכפל את אתמול בשביל היום ואת היום בשביל מחר וכו', משפט שיכול להימשך תיאורטית עד לאינסוף. השעשוע המחשבתי הקטן הזה הוא סוג של יאוש מנחם או נחמה מייאשת. הניסיון העקר להקפיא את המקום והזמן כדי לשמר אותם רק מדגיש את העובדה שהכל זורם והכל משתנה. כל דבר הוא תולדה של מה שקדם לו. אבל גם אם הוא העתק מדויק של המקור, הוא לעולם אינו זהה, כפי שהנוף עצמו אינו זהה מיום אחד למשנהו, כפי שאנחנו איננו זהים לאדם שהיינו אתמול.
מונק מתחבר לספירלה המחשבתית העתיקה העוסקת ביחס בין מקור להעתק, בהשפעה של הזמן על החומר. זה לא נושא מקורי שהוא המציא, והוא גם לא יהיה האחרון שיעסוק בו. העובדה שהוא חלקיק זעיר ברצף כרונולוגי היא חלק מהאמירה שלו. בדמיונה הבולט והמודע לעבודות מושגיות מהעבר, העבודה של מונק מקיימת את הרעיון הפואטי-פילוסופי שלה עצמה, כחלק מאבולוציה של תרבות. כשרואים את עבודותיו של מונק הצעיר בתל אביב 2002 אי אפשר שלא להיזכר בעבודותיה המושגיות של מיכל נאמן, שנוצרו באותו המקום שניים-שלושה דורות קודם לכן, וממשיכות את הרצף של עצמן. מי שביקר בתערוכתה האחרונה בגלריה אלון שגב יכול להמשיך לתהות, מה היה קורה אם היו משכפלים ממנו העתק מדויק רגע לפני מותו, ולהיווכח שאפשר לשכפל את אתמול בשביל היום, ושזה תמיד יהיה שונה, ושרעיונות לא מתים.
בעבודותיו הקודמות של ג'ונתן מונק יש הרבה הומור, אבל נראה שתל אביב לא הצחיקה אותו במיוחד. המיצב היומיומי ב"דביר" קודר כמו היומיום שממנו הוא עשוי. אם המחר עשוי מהחומרים של היום, העתיד אכן נראה כמו השקופית האחרונה, מטושטש ומעוות. אבל אפשר גם לראות את זה בצורה יותר אופטימית: תמיד אפשר לתקן את היום למען העותק של מחר, תמיד אפשר לחיות עד הסוף את הכאן ועכשיו.
שיכפוליישן
28.4.2002 / 9:51