קטסטrofa

דבר אחד אתה לומד מהחיים בישראל: תמיד יכול להיות יותר גרוע. הדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר ב-“Magazine”, מגזין חודשי חדש של רדיו BU וחברת הפלאפונים אורנג', שמצורף חינם למקומונים "העיר" ו"צומת השרון" ונמכר ב-15 שקלים ברחבי הארץ (12.45 באילת) – זהו מגזין שלחלוטין טורף את הקלפים בכל הנוגע להתייחסות עיתונאית לתרבות צעירה בשפה העברית ולאופן בו החיים שלנו כצרכנים עלולים להיראות.

קהל היעד של Magazine הם בני עשרה ועשרים פלוס; בפרסומים מוקדמים הוא הוגדר כעוסק "באופנה, במוזיקה ובגאדג'טים...", אבל למרות הפסאדה המגזינית שלו, זהו למעשה מוסף פרסומי גרידא: אורנג' עושה בו שימוש כפלטפורמה לשירותים אותם היא מספקת (הורדת אייקונים, רינגטונים, SMS, רדיו BU) במסווה של מגזין תרבות ולייף-סטייל הכולל תכנים מערכתיים.

זוהי עדות חיה לכוח המשחית של הקפיטליזם המוגזם – חברת אורנג' מפרסמת תוכן מסוים המשרת באופן ישיר את האינטרסים הכלכליים שלה ושאמור לגייס עוד לקוחות פוטנציאלים אל מערך מורכב המציע חוץ משירותים סלולריים, גם מתווה לאורך חיים צעיר וספציפי כפי שנהגה במוחם של האנשים המופקדים על מערך השיווק של החברה.

בעוד חברות כמו נייקי מטפחות את המשוואה: תלבש מוצרים שלנו=תהיה מגניב, הרי שחברת אורנג' פוסעת קדימה: במגזין שלה היא מציגה לראווה את האב-טיפוס של הצעיר הסלולרי הישראלי. זה שמצויד בדגם החדיש ביותר של פלאפוני אורנג' (עם עדיפות לסמסונג), מאזין לתחנת הרדיו הפרטית של החברה וקורא תכנים מגזיניים שנועדו לעצב אותו בצלם הרצוי. וכל זאת לפי תפיסה מאוד ברורה של מי שעורך ואחראי למגזין הזה – הצעיר הסלולרי של אורנג' רוצה לקרוא תכנים קלילים שעוסקים בסקס, אופנה, מוזיקת מועדונים, סלבריטאים ורכילויות.

ממה שניתן להבין מעלעול בירחון, הצעיר הסלולרי לא יודע לדבר עברית כל כך טוב – אחרת לא ניתן להסביר את הכמות הכמעט בלתי נתפסת של שפה מאונגלזת עד אימה המופיעה לכל אורכו: אין מדור תרבות – יש מדור תת תר-boot; זה לא מדור אופנה, זה מדור offנה; מדור המוזיקה הוא מדור מוzikה , למדור המחשבים קוראים digi ומדור הרכילויות הוא bitchi. אפילו כשכבר כותבים בעברית – כמו למשל בכתבת הדיוקן על הידוען יהודה לוי – אז הכותרת היא כזאת: "הלו? יהודה? מיסטר ג'קסון איז און דה ליין".

השימוש בשפה האנגלית כביטוי ל"צעירות" ו"קוליות" הוא תופעה המוכרת היטב מעולם הפרסום, אבל כאן הוא מצליח לעבור את כל הגבולות – כשהאנגלוז הזה משתלב בגרפיקה המבולבלת, מתקבל מוצר שהוא מגדל בבל של תדמיות וסלוגנים קצרצרים (bz, bdate, bhot, bware) שאין בינו לבין ילדים ואנשים צעירים דבר וחצי דבר. או כך לפחות אני מקווה. זוהי רק השפה הפרסומית העילגת בנסיונות מגוכחים שלה ליצור איזושהי אינטרנציונליות מקושקשת שנתפסת בעיני הפרנסים של אורנג' (ולא רק הם) בתור משהו שיכול לדבר, להגניב ולהיות מזוהה עם צעירים.

ב-Magazine נוצרת זיקה ברורה בין אורנג' לבין הכתבות והמדורים: בתחתית כל עמוד נמצא לוגו של BU – לא של אורנג' חלילה, שאז היו מאשימים אותם בפרסומת סמויה, אלא של בן החסות "התרבותי" – ומפצירים בך להגיב על כל כתבה על ידי שליחת SMS או חיוג 900* ממכשיר האורנג' שלך. הכתבות והמדורים קובעים גם הם שיאים חדשים. אחרי שחשבנו שאי אפשר להיות יותר עילג ממוטציות כתבי חיי הלילה שיצרה תרבות המועדונים המקומית (משפט אהוב: "אפליפטינג פאמפינג אקססוריז"), מביא לנו המגזין הזה זן חדש של כותבים – ספקים של תכנים חצי פורנוגרפיים (כתבה מרתקת על יזיזות) וטיפשיים בהחלט (אז מיהו באמת אסי קוז'אק?), שמוכנים להשפיל איזשהו סוג של אינטגריטי לא ברור בשביל חוקן דולרים ולהיות פרסומאים סמויים של חברת פלאפונים. ואפילו לא קוראים להם ג. יפית.

ולא התכוונתי להיות בוטה, אבל שיהיה – עם Magazine לא הייתי מנגב ת'תחת. אני פשוט לא רוצה שהוא יגיד לי: "ניסן, Bcrazy". אני באמת חושב שהמגזין הזה הוא פשע תרבותי כל כך חמור – בגלל העיסוק התפל והרדוד שלו בתרבות צעירה, בגלל המניפולציות הפרסומיות, בגלל העיוות הדבילי של השפה - עד כדי כך שאני מנצל במה זאת כדי לפנות באופן ישיר לכל מי שאחראים לזוועה הזאת ולשלוח להם SMS בזו הלשון: "טוסו לי מהעיניים".