פראבדה

"אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה, על פי הערכתו, היא לטובת עם ישראל, אני אעשה מה שיאמר לי. אנחנו חייבים להכניס דברים לפרופורציה. לא מקובל עליי מרד. כמו שיש לכל עיתון ולכל תחנת טלוויזיה עורך, כך למדינה הזאת יש ראש ממשלה"
(יוסף - ג'ו - בראל, המנכ"ל הזמני של רשות השידור, שוטח את המודל התקשורתי המועדף עליו)

לא אגלגל עיניי לשמים, בתוך הייצור הסומא הקרוי "עמי" אני יושב, ויודע כי דבריו של יוסף בראל, כפי שהובאו, אינם טורדים את מנוחתם של רבים, רבים מדי. יתרה על כן, קהל לא קטן (שמא "הרוב"?) סבור כי בראל נאה דיבר ונאה גם יעשה אם יקיים. המציאות, בניסוחה כ"גזירת גורל" וכ"מכה שהונחתה עלינו", תובעת את קורבנותיה, ונדמה כי הראשון להתייצב אל מתחת ללהב הגיליוטינה של ההמון הזועם, הוא חופש הביטוי. אין צורך ביכולת ניתוח מעמיקה במיוחד כדי לאתר את עקבותיהם של מבצעי הלינץ' הציבורי שנעשה בזכות זו ואין גם כל צורך להעמיד פני מופתעים. היו שחזו זאת כבר בעבר.

אולם המידה הלא מבוטלת של בחילה בה הדבר מתקבל בקרבי נובעת מהעובדה כי ממערכה סמויה של דה לגיטימציה, שכולה ספין תקשורתי מתוחכם, עברה חזית הכחדת חופש הביטוי ונלוויו במדינה לשיטת פעולה גלויה, חסרת בושה, נטולת כל עכבות, ובעיקר מבהילה בדמיונה לסגנון הנהוג במשטרים חשוכים, כאלה מן העבר, וכאלה השוכנים מעבר לגבולותינו. שהרי מנהל העל של השידור הציבורי בישראל אינו סתם עוד עובר אורח המלין על סגנונם של כותבי הטורים בוואלה! ובכלל. יוסף בראל הוא השאלטר הלאומי, הממומן מכספי משלם המסים, של גוף התקשורת הממלכתי, והחשוב ביותר.

ואם כך מתבטא המנהל בפועל והפוסק הראשי – גם אם בדברים יש נימה של קריצה מתחנפת, לקראת ההכרעה בממשלה לגבי הפיכת מינויו של בראל מ"זמני" ל"קבוע" – עדיין האוזניים נחרדות והדעת אינה יכולה לסבול את הדברים. בראל, ללא נימה של התנצלות, מסר בידיו של ראש הממשלה את שרביט העורך הראשי של הערוץ הממלכתי ומינה אותו למשכתב, המגיה ואחראי התוכן העליון של כל שניית מסך המשודרת מרוממה. ומי שהבין אחרת הוא שוטה גמור או זקוק למנה נמרצת של נוגדני שטיפת מוח. בראל, גרוע מכל, אינו מוצא כל פסול בהכתבה של תוכן השידורים על ידי משרד ראש הממשלה. אם הבקשה, להערכתו של המעריך הלאומי, "לטובת עם ישראל".

אפשר, כמובן, להשתומם על ההסתמכות העיוורת באשר ליכולתו של ראש הממשלה (כל ראש ממשלה) להעריך באופן גורף מהי אמנם "טובתו" של עם ישראל. אולם אני מוצא כי בימים אלה רבים ממני אוחזים בדעה כי הציבור אמנם מטומטם וככזה הוא זקוק לתבונתו ולשיקול דעתו של פוליטיקאי ציני ומנותק לקבוע את "טובתו". אכן, כמאמר קודם, הבננות בדרך. והבוטנים גם.

והדברים גלויים ושקופים ונאמרים בראש חוצות וזוכים לאהדה ולהסכמה, כאילו, אכן, הציבור מטומטם וכאילו השילומים בהם עליו לשאת הם אותה "גזירת גורל", שהיא, הרי, פועל יוצא של "המכה שהונחתה עלינו" וכו' וחוזר חלילה וחלילה וחס להרים עיניים שואלות אל הקברניטים ולעדכן אותם – אפילו בנימוס – כי מים חדרו לבטן האנייה, וכי אנחנו – אם להתנסח בעדינות – טובעים. השליכו אותם מהספינה! את המלחים הסוררים. כאן משדרים רק חדשות טובות. בעריכת הקפטן.

ולמרות שהקריאה תיפול בוודאי על אוזניים ערלות, ולמרות שהד הדברים לא יינשא עד לפסגת לשכת הראש, בכל זאת נהין לדרוש – לא את ראשו של בראל, שהרי הוא פיון שולי וחסר חשיבות במשחק של מניפולציות כוחניות – כי אם את בניין רשות השידור ברוממה ואת כספי האגרה שלנו, באותה ההזדמנות. אם במסים עסקינן, ובהכבדתם, יואילו נא קברניטי הטיטאניק להסיר מעלינו את כובד משקלה של האגרה, שהרי היא מממנת את ערוץ הטלוויזיה של ראש הממשלה ולא של "הציבור". יואילו נא האבירים המופקדים על "טובתנו" לחסוך מאיתנו את הגירסה הישראלית ל"פראבדה" (בקרוב שר לענייני ז'דנוביזם), שהרי ידוע שאפילו בברית המועצות של סטלין לא גבו אגרה עבור שידור ציבורי, שהרי המדינה היא הציבור והשידור הוא המזכיר הכללי וחוזר חלילה. ובאותה נשימה, סיגרו גם את הערוץ הראשון, או לפחות שנו את שמו ל"ערוץ ממשלת ישראל" – בו, על כל פנים, לא אצפה עוד לעולם, ואת טופס האגרה המונח על שולחני, אניח במקום הראוי לו. המקום שמה הולך כל החרא שמומטר עלינו במסווה של "עיתונות חופשית".