תוגת הנצח

ענייננו הוא הערך הקטלוגי של אסופת קטעים שראו אור דווקא באינטרנט, והמעבר מהמדיום האלקטרוני לזה של הנייר וכריכת הקרטון הרכה. "הגבול הדק", כשמו של הטור שכתב עוזי וייל ב"נענע", כך גם שם הספר, היה מעין מחווה, אולי סוג של המשך משוכלל לפועלו (המבורך) של וייל ב"שער האחורי" של עיתון "העיר". חד פעמיותם של הטור בעיתון ובאינטרנט – כמו גם תדירות הופעתם הקבועה, אחת לשבוע – ביטאה איזו אמירה סמויה, כאילו הדברים עצמם שואבים את כוחם מזמניותם, כמו גם מאווריריותם של שני המדיומים – בבחינת, אין להם מקום בנצח של הטקסט הספרותי.

ההחלטה לכרוך ולאגד, כמו גם לערוך לפי "נושאים", את הרשימות מהטור האינטרנטי – "גרעפס", "דולפינים", "לכלוכים בינלאומיים", "סוכרזית" הם אחדים משמות הכותרות לנושאי הספר – שומטת את הקרקע מתחת לרגליו של הכוח העיקרי של הכתיבה הויילית העיתונאית: הארעיות הבלתי תלויה, הממיסה את הטקסט במהירות ומשקעת אותו במגירות השוליות של התודעה. "הספר" אותו וייל "הביא לדפוס", ככתוב על הכריכה, רצוף קטעים מענגים ומשעשעים רבים, במיטב המסורת. חלקי ציטטות, דמויות מומצאות, קטעים שהוצאו מהקשרם ושאר שלל. כשלעצמם, הקטעים, גם אם לא אחידים ברמתם, טובים מאוד בסך הכל.

אולם הפורמט של "הספר" הופך את חלקם לחסרי כל הקשר ומנותקים מעיתוי הופעתם – שלא אחת היה רלוונטי לענייני שעה או לזוטות בוערות אחרות שעל סדר היום. מבחינה זו, "הגבול הדק – מילון ציתותים", נופל בכוחו מסך כל חלקיו, שעיתוי הופעתו של כל אחד מהם לא היה מנותק לחלוטין מהקשרים של זמן והתרחשות. גם אם, כשלעצמו, הספר מציע מסע קליל של אתנחתא מתחכמת, על רקע הרצינות הרבה של קבצי המאמרים האחרים מפרי עטם של עיתונאים מהוללים לא פחות – "ימי נתניהו" של נחום ברנע ו"תוגת הישראליות" של דורון רוזנבלום, מהתקופה האחרונה – הוא, בסופם של עמודים, מתסכל במידת מה, שכן הוא דומה לספר מתכונים עם תמונות מרהיבות וללא פירוט המצרכים הדרושים. מעורר תיאבון, אך לא אפקטיבי.

וייל הוכיח את כוחו כסופר פרוזה רציני הן ב"ביום שבו ירו בראש הממשלה" וב"אושר", שראה אור בשנה שעברה, ונדמה כי "הגבול הדק" משמש לו כסיכום פרטי, אפשר אף לשימוש אישי, של פועלו בימיו ככותב אצל המתחרים. ערכו הקטלוגי מיותר, וגם יכולתו להפוך לספר "פולחן" מוטל בספק. הוא אינו מייצגה האמיתי של תופעת עוזי וייל, שכן זו, כפי שנאמר, חמקמקה ואגבית, עקרונית בשוליותה ונשכנית בחטף בו היא מופיעה. כשהיא מכונסת בתוך כריכת חרדל (מכוערת), היא הופכת למילון המקוצר להדיוטות המוחלטים לעניין עוזי וייל, וככזו, אין לה ערך של ממש.