אין ספק שלסדרות אייטיז יש אפיל קאלטי בלתי מבוטל לצפייה חוזרת, אבל האמת היא שמרביתן לא עוברות את מבחן הזמן ובפרספקטיבה של כמעט עשרים שנה אפשר לצפות בפרק או שניים בהנאה בלתי מבוטלת (איזה מצחיקונת ויקי ילדת הפלא הזאתי, יא אללה!) אבל לא בהרבה יותר מזה, אלא אם כן מחליטים באקט מודע ותוך מסירות אספנית רצינית להתמכר לסדרת וינטג' כלשהי מתחילתה ועד סופה, שאז גם אם הסדרה לא עומדת בשום תו תקן עכשווי, ההנאה נשאבת מעצם ההתמכרות.
"בלשים בלילה", למרבה הפלא והשמחה, לא נופלת לתוך אף אחת משתי הקטגוריות האלה. סדרת מופת היתה וסדרת מופת נשארה, ושעת הלילה המאוחרת בה החליט ערוץ 2 לשבץ אותה בסיבוב הנוכחי לא מצביעה על חוסר החשיבות שלה - לפחות לא מבחינתי - אלא דווקא עובדת מצוין ומהדהדת את ההתרגשות העצומה שהתלוותה בימי בית הספר היסודי לצפייה הלילית בסדרה הלא-חינוכית הזאת, שהרמזים המיניים שברוס וויליס שיגר בה לעבר סיביל שפרד היו כה עבים, שאפילו ילדה טובה-בבלי בכיתה ה' יכלה להבין במה דברים אמורים.
"בלשים בלילה" שודרה במקור בין השנים 85' ל-89' והיתה אחראית לאחד הקאמבקים היותר מוצלחים של סיביל "היא היתה כל כך יפה בנהג מונית, ותראו איך היא עדיין יפה היום" שפרד, ולפריצה הגדולה של ברוס וויליס, שעד כמה שקשה להאמין, היה פעם אדם אנונימי, שלא לומר אדם בעל שיער. הבדלי הסטטוס ביניהם נשמרו גם בתוך הסדרה עצמה, כאשר שפרד גילמה את מאדי הייז - דוגמנית מפורסמת ועשירה בגימלאות שהחיים גלגלו אותה לעסקי החקירות הפרטיות בניגוד לרצונה כשמשבר פיננסי פתאומי אילץ אותה לחסל את כל העסקים שבידיה, בעוד שוויליס גילם את דייויד אדיסון - בלש פרטי עם משקפי שמש שעמד בראש אחד העסקים הללו, אשר קסם הבחור-הפשוט-אך-השרמנטי-בטירוף שלו הצליח למנוע ממנה לסגור את משרד החקירות שלו.
פרק הפיילוט המפורסם של "בלשים בלילה" (שחציו הראשון שודר בשבוע שעבר וחציו השני ישודר היום - 29 באפריל) הפגיש את מאדי הייז ודייויד אדיסון לראשונה, ותוך פחות מעשר שניות הם פיתחו את סוג מערכת היחסים שתחזיק על כתפיה את הסדרה כולה. במשך כמעט ארבע שנים היו הייז ואדיסון עתידים לריב, לפלרטט בארסיות, לסנן זה לעבר זו הערות סרקסטיות ושנונות ולהיות מטורפים אחד על השני מבלי להודות בזה (עד שהם כמובן כן הודו בזה, כן עשו את זה והרסו לכולם את כל הכיף). נוסחת המתח המיני הבלתי ממומש (שבסוף ממומש כי כבר אין ברירה) היתה פופולרית ביותר בשנות השמונים, כש"חופשי על הבר" (שם הסיפור חזר פעמיים, בין סאם מאלון לדיאן צ'יימברז, ושוב בין סאם לרבקה האו) ו"מי הבוס?" היו רק חלק מהסיטקומים שנבנו עליה.
אבל "בלשים בלילה" לא היתה סיטקום, אלא סדרה הנעה בין הקצה הדרמטי לבין הקצה הקומי שלה בקלילות וירטואוזית, ולכן היה בה הרבה יותר להציע מאשר הומור-מתח-מיני. וגם אם זה כן כל מה שהיה לה להציע (אחרי הכל, עלילות המתח באמת היו לא משהו), המתח המיני של "בלשים בלילה" היה בליגה אחרת לגמרי מזה של שאר הסדרות, בין היתר כי ברוס וויליס הוא לא טד דנסון או טוני דנזה (והקריירה הקולנועית שלו מוכיחה את זה), וסיביל שפרד היא ממש, אבל ממש, לא שלי לונג!
גם אם סיפורי המתח העומדים במרכז החקירות המשונות של משרד בלו-מון מזכירים יותר פרשיות אלי מקביליות מאשר פרקים של "המפצח", והחשודים העיקריים הם מגוחכים בפרופורציות ג'יימס בונדיות (מרגלים רוסים, סקין-הדז מחוטטים, דיפלומטים סיניים, מדריכי תיירים לא אמינים וכו'), הכתיבה ב"בלשים בלילה" היתה הרבה יותר מוצלחת ממה שהיה מקובל בסדרות בתקופתה, בייחוד בכל הנוגע לדיאלוגים בין הייז לאדיסון. מיותר כמעט לציין שהליהוק של וויליס ושפרד היה יותר ממושלם (איפה עוד תמצאו אייס-קווין כל כך קלוצית? איפה עוד תמצאו אידיוט כל כך שרמנטילי?), ואם אתם בכל זאת בקטע בשביל הנוסטלגיה, אז אגנס דיפסטו והרברט ויולה יגרמו לבלוטות הרטרו שלכם לרייר בקלי קלוטו.
* "בלשים בלילה" משודרת בערוץ 2 בימי שני ב-24:05
אצלך או אצלי, העניין הוא שולי
29.4.2002 / 9:51