הקומיסרית

נו, אז לעירית לינור נשבר מ"הארץ". זכותה. זכותו של כל זין להישבר. הנה דבר שעדיין לא לקחו מאתנו – את זכות הזין השבור. חבל רק שבמכתבה לעמוס שוקן שכחה לינור להזכיר שתקופה לא קצרה נמנתה על צוות הכותבים באותו "הארץ" משוקץ. מוזר גם שלא נתפתתה לציין באותו מכתב מתוקשר שידעה ימים יפים גם תחת כנפיו של "חדשות", גם הוא מבית "שוקן". זכותה להשמיט פרט שולי זה. הנה זכות נוספת שעדיין לא הוצאה מידינו – זכות השמטת הפרטים השוליים.

מתמיהה באותה מידה העובדה שחמקה מזכרונה, בשעה שבחרה להשמיץ את אותו מו"ל ה"מממן מודעות נערות ליווי בין עמודיו", כי היא עצמה, בימיה כ"ציפורה" המיתולוגית, לא התיישבה לכתוב אף לא מכתב, ולו מברק, לאותו שוקן, כשלימין ולשמאל רשימותיה הזדקרו אותן מודעות ממש. זכותה להתעלם מסתירה פנימית זו, ואף לרתום אותה לצורכי טיעונים פופוליסטיים. הנה זכות שטוב שעדיין לא נגזלה מאיתנו – הזכות לסתירה פנימית. לצדה צועדות בגאון – הזכות לפופוליזם זול, הזכות למוחטה עסיסית בכיוון הבאר ממנה שתינו, ולא פחות חשוב, הזכות להדליף דברי נאצה, במקרה או שלא במקרה.

משעשעת, ואולי גם מעט אווילית, טענתה של לינור בדבר היותו של "הארץ" עיתון "לא ציוני". זכותה של לינור, בדומה לשאר אזרחי המדינה, להתענג על ליטרת התקשורת המגויסת שלה. זכותה של לינור עומדת לה גם לעשות מעשה, להיצמד לדיווחיו של דובר צה"ל ולצטטם כאילו היו תורה שהוצנחה מסיני. באותה הזדמנות היא רשאית גם לעשות שימוש בזכות שניתנה לה לעצום עיניים מלראות את הצד האחר של הסיפור, את הפרשנות המורכבת יותר, של הסכסוך. זכותה. הנה זכות שלא נשדדה מאיתנו – הזכות להבין את הדברים באופן חד ממדי. אשרי עירית לינור ואשרינו.

זכותה של לינור ללהט ולזעם קדושים כשהיא מתנפלת בציפורניים שלופות על מי שלא לפני זמן רב מדי היו "קולגות" – גדעון לוי ועמירה הס, ולטעון כי סיקוריהם את "הצד האחר" מוטים, מעוותים ועושים שירות דב לעמישראל, לציונות, לממשלת האחדות, לרוח הציבור וכו' וכו' וכו'. זכות קדושה היא. זכותה להתעלם גם מהעובדה כי כל כלי התקשורת, כמעט, להוציא חריגים – אפילו "הארץ" אינו אחיד בקולו – ממילא משמשים שופרי תעמולה "ציוניים", הנוטים להתעלם מהעובדה כי ביסוד הסכסוך עומד כיבוש, מושחת ומשחית, שזרועותיו הארוכות מונחות על צווארה של החברה הישראלית כולה. זכותה להתעלם מלפיתת הנלסון של הכיבוש ולקרוא לה "מעשה ציוני". על הזכות לשטחיות עדיין לא הורחב הדיבור.

זכותה של לינור לראות בכלי התקשורת הכמעט יחיד המציג אלטרנטיבה פובליציסטית ועיתונאית לגולאג הדעות שהמדינה כלואה בתוכו, "אנטי ציוני". "הציונות" אינה נחלתו של אבא שלי, גם לא של לינור. היא נחלת כולנו. גם של "הארץ". ולמרות של"הארץ" לא שמורות זכויות כיסוי עיתונאי אובייקטיבי, לא מגויס, המנסה לשמור על פרמטרים של דיווח מהימן – גם אם לא דמגוגי, אבוי – שמורות לו זכויות אחרות, למשל הזכות להעמיד את עצמו למבחן הקורא, מבלי שתוטח בפניו אשמה טבולה בריחה החמוץ של "בגידה". שמורה לו גם הזכות להאמין כי חופש המידע, כמו גם הצגת האמת הכואבת, הסימפטית פחות, משרתים דווקא, עולים בקנה אחד, במיוחד בימים קשים אלה, עם האינטרסים הראשוניים, המובהקים ביותר, של הציבור הישראלי ושל אותו נכס פרטי של לינור – "הציונות".

זכותה של לינור עומדת לה לתבוע ממחלקת המנויים של "הארץ" להפסיק למען את העיתון לכתובתה. זכותה גם לתבוע את הפסקת חיוב כרטיס האשראי שלה. זכותה לטעון שהמחיר יקר מדי, אליטיסטי, מתנשא ומכוון לקהל יעד מסוים, מסוים מאוד. זכותה, בטח. אבל זכותו של ההדיוט לתמוה, מדוע דווקא עכשיו? מדוע נזכרה לינור בעלותו הגבוהה של העיתון דווקא עכשיו? וזכותו של אותו טמבל לענייני לינור להתעניין, כיצד הצליחה לעמוד בתשלומים הגבוהים עד כה, ובעיקר, מדוע רק עכשיו התחילו לטרוד את מנוחתה?

ועוד תמיהה מכיוונו של האהבל המצוי - מה עניין תפוז שמוטי למעמד הר סיני, ומדוע הניחה לינור את קובלנתה על המודעות המתפרסמות ב"העיר" (ממנו, כך טענה, "תשמח להיפטר במיוחד" – מדוע סבלה לאורך זמן כה ממושך? מי הכריח אותה לקרוא "העיר"?), לצד עלותו של העיתון, לצד הסיקור ה"אנטי ציוני" שלו, ולצד האליטיזם היומרני שלו? וכיצד כל אלה התנקזו, ברגע אחד מזוקק של תבונה לינורית, להחלטה ההיסטורית? האם לקורא עומדת זכות אחת פעוטה משלו – לתמוה שמא מניעיה של לינור אינם גלויים כולם וכי לפחות פיסקה אחת, אפשר אפילו שתיים, נשמטו מליבה בשעה שכתבה את המכתב? כמעט ושכחתי – זכות ההשמטה, הובטחה זה מכבר. אפילו ברשימה זו אוזכרה.