"לדעתי אנחנו נמצאים בסוף גל ארוך של שתיקה, ולקראת התעוררות מחודשת. גם אם אתה משוכנע שאין טעם ותכלית ואין עם מי לדבר, מתעורר מחדש הצורך להתבטא. אז נכון שתגובות ופעולות של יוצרים לא יכולות לשנות את המציאות ולהוביל מהלכים פוליטיים, אבל הן יכולות לעודד, לשנות את התחושה של האנשים שמבקרים את המציאות, להראות להם שהם לא לבד. נדמה לי שאנחנו לקראת התעוררות מחודשת.
"דעתי לא חל שינוי בנטייה ובעמדה הפוליטית של מרבית האנשים שבעבר היו שייכים למחנה השלום. אין פרישה ממחנה השלום, אבל כן, יש פרישה אל מחנה הבהלה והפאניקה. ואולי בצדק: אנשים אומרים, לפני שאנחנו אומרים איך לחיות, אנחנו קודם כל רוצים לחיות. ויש אנשים שמאפשרים לפחד להכתיב את הערכים שלהם.
"אין נדידה גדולה ימינה יש אנשים שהפחד הקפיא את עיסוקם בשלום עד כדי כך שהם לא מוכנים לבטא שום עמדה אחרת מלבד זו של בטחונם האישי. רוב האנשים, קל מאוד להפחיד אותם. חלק מהפאניקה מובילה לאובדן הסובלנות כלפי מי שכן רוצה לבקר את המצב וכן מוכן לדבר. זה היה ככה גם בימים הראשונים של מלחמת יום כיפור, שאנשים הפכו ליותר מיליטנטים. זה נראה לי טבעי לגמרי.
"אבל זה פחות מדאיג אותי, כי אילו היתה נוצרת סיטואציה של חזרה לשיחות שלום, כל האנשים האלה היו חוזרים. בסקרים רואים שרוב האנשים עדיין מוכנים ללכת לשלום ולוותר על שטחים. מה שמדאיג אותי יותר הוא שאין שום סיכוי בקרב ההנהגה לאופק מדיני. הבעיה היא שהקשת הפוליטית שיושבת בממשלה, כולל מפלגת העבודה, לא נותנת סיכוי למנהיגות שפותחת את האופק המדיני.
"היו מוכנים פה להמון מלחמות נוספות, למה לא מוכנים לתהליך שלום נוסף? אז אוסלו נכשל - שיעשו עוד אחד, שינסו שוב. עוד מלחמה זה טוב, ועוד תהליך שלום זה לא טוב?
"מה שקורה אצלנו הוא שהעם הולך אחרי המנהיגים, ולא המנהיגים אחרי העם. ולכן דעת הקהל משקפת בדיוק את מה שקורה למעלה. הציבור לא משפיע על השלטון אלא השלטון על הציבור.
"איך הדברים יכולים להשתנות? בקלות. בדקה. כמו בבורסה. מה שצריך לקרות הוא שתדע באופן העמוק ביותר איפה - כשדאגת לעצמך ולמדינה - גרמת לעם אחר עוול. ועד שלא נפנים את זה, לא יהיה שינוי אמיתי. אם לא נכבד את הרגש שיש להם ואת הפגיעה שהם חוו, ונכיר באחריות שלנו לחוויות שלהם, לא נצא מזה".
* יאיר גרבוז הוא צייר ויו"ר בית הספר לאמנות "המדרשה"
פתיחת פיות
1.5.2002 / 9:37