הביקור והתערוכה של וולפגנג טילמנס בארץ עוררו לא מעט תגובות נלהבות, רובן מהסיבות הלא נכונות. ב"הזמן הוורוד" טרח הכתב לציין שלא היה מתעכב על האמנות של טילמנס אלמלא היה טילמנס "הומו מוצהר וחתיך הורס בפני עצמו". המתפעלים מהצלחה אמנותית התלהבו מהיות טילמנס זוכה פרס טרנר ה"מה-זה יוקרתי" לשנת 2000 ואחד הצלמים הנחשבים ביותר בעולם כיום. חובבי השיק זכרו לטילמנס לטובה את צילומי האופנה שלו ממחצית שנות התשעים, שבהם תיעד את סצינת המועדונים בפורטרטים של סלבריטאים וצעירים אנונימיים, ושבעקבותיהם נחשב טילמנס לנושא בשורת ההרואין שיק.
גם בפתיחת התערוכה החגיגית בגלריה זומר, בהשתתפותו של האמן וולפגנג טילמנס, אפשר היה להבחין בעיקר בפעילויות שונות כגון התלחששויות מאחורי גבו הארוך של טילמנס, שיחות על איכות היין וכמות העוגיות, ובעיקר תור ארוך לעיון בספריו של האמן, שהיו מונחים בחלל הכניסה לגלריה.
החלל המרכזי, לעומת זאת, זה שבו הוצגו היצירות של וולפגנג טילמנס עצמן, אלה שבגללן הגיע וולפגנג טילמנס לארץ ובעקבותיהן התחוללה כל המהומה, זכה להרבה פחות התרחשות, התלהבות או תגובה כלשהי (וולפגנג טילמנס!). ושוב אנחנו חוזרים לסיפור הישן על הטרגדיה של האמן שהפך לאייקון, זה שמרוב שכולם אוהבים אותו, לא רואים את מה שיש לו להגיד.
מה גם שהאמנות של טילמנס באמת אינה קלה לעיכול, ובמיוחד התערוכה הנוכחית - "מבט על" - שכבר לא מאפשרת לפרשנים, כמו בעבודותיו המוקדמות, לחגוג על הגל של "זהו צלם שמתעד את תרבות השוליים של הצעירים בערים מערביות גדולות". מבט חטוף ובלתי מיומן בצילומים הללו עלול ליצור אצל הצופה את הרושם שמדובר באוסף סנאפ-שוטס מצ'וקמק וחסר היגיון ששלף האמן מהבוידעם, כשנזכר ברגע האחרון שהוא צריך להציג באיזה חור במזרח התיכון. תלויים כאן זה לצד זה: עכבר בארגז, דיוקן חטוף של בחור ג'ינג'י, כתמים מופשטים לחלוטין, גל מתנפץ, מבט-על של תל אביב, עיתון שעליו מונחים תפוזים וזכוכית מגדלת ועוד. הגדלים של התמונות משתנים ללא הכרה - מגלויה ועד פוסטר של קיר שלם, מוצמדים לקיר בסלוטייפ או מהדקים פשוטים.
אבל טילמנס לא עשה את זה בטעות. באופן מוצהר הוא מכוון את האמנות שלו להיות כזו. לא אחידה מצד אחד, ומצד שני כזו שאין בה היררכיה (כמו שבעבודותיו הקודמות צילם סלבריטאים כבני אדם פשוטים). אין היררכיה בין התמונות, אין כמעט צילום שהוא דומיננטי יותר מהאחרים, לא בנושא, לא בצורה, לא בתלייה וגם הגודל לא קובע. אין היררכיה או הכרעה בין מופשט לפיגורטיבי - שניהם מצויים כאן, לפעמים בנפרד ולפעמים יחד על צילום אחד. טילמנס לא מסתיר את העובדה שהוא מתערב בצילום, מעבד אותו, מקשקש עליו, מביים את האובייקטים, אך מצד שני הוא גם מתעד - הוא מצלם משהו שקרה.
התערוכה הזו היא לא "סדרת תמונות" עם קשר נראטיבי בניהן, כמקובל, אלא קבוצת תמונות התלויות זו לצד זו, כשהמשותף להן הוא אולי העובדה שכולן אמורות להיות הדבר עצמו, החוויה עצמה. לא רק ייצוג של, לא רק תיעוד של, לא רק חידה. זו גם הסיבה שלצד התמונות אין אף לא מילה כתובה אחת. אפילו לא שמות העבודות (למרות שיש להן כאלה). טילמנס מנסה לנתק אותנו מהשאלות האוטומטיות שאנחנו שואלים כשאנחנו נתקלים בצילום: מה זה? איפה זה? מי הצלם? איך הוא צילם את זה? מתי? אבל אנחנו מספיק מאולפים כדי לא להיות מסוגלים לחוות את החוויה באופן בלתי אמצעי. מבוהלים מהבלגן שבתערוכה אנחנו מעדיפים לפנות אל הדברים המוכרים - הספרים, היין, הפרסים, הביוגרפיה, הכתבות.
אם תשאלו אותי, חבל שעירית חסכה בפטיפורים
1.5.2002 / 9:54