שפיך

אחד הגבולות הדקים ביותר ברשימת הגבולות הדקים הוא זה שבין לצחוק על מישהו ללצחוק עם מישהו. על הגבול הזה הילך טוד סולונדז ב"ברוכים הבאים לבית הבובות" ומאוחר יותר ב"אושר", כשלוק הסופר-גיק הכל-אמריקאי הסטריאוטיפי שלו הוא זה שאיפשר לו בכל פעם לחמוק בדקה התשעים מכיתת היורים שהוצבה מולו לנוכח ההאשמות שהועלו נגדו, שהסרטים שלו אינם סאטירה חברתית לגיטימית, אלא בדיחה מרושעת על חשבונה של החברה האמריקאית הדפוקה. ולא סתם בדיחה מרושעת, אלא יותר משהו כמו בדיחת שואה גסה במיוחד, כי אם יש נושא שנחשב במגזר כלשהו לטאבו, סולונדז הוא האיש שישמח לאוורר אותו.

גם בסרט החדש שלו, "אגדות וסיפורים", הוא מייצר רשימת מכולת מכובדת של טאבואים חברתיים (נכים, אונס, גזענות, הומוסקסואליות, ניצול, שואה וכו'), אלא שהפעם הוא עושה מהלך יותר מורכב. מצד אחד הוא ממשיך להלך על הגבול הדק האמור, עם נטייה ברורה, חצופה ומתגרה לצד של "צוחק על", אך יחד עם זאת הוא רחוק מלהפקיר את עצמו לכיתת היורים, כי הסרט כולו הוא התמודדות כנה ואמיתית עם ההאשמות שמועלות נגדו, שנראה שגם הוא בעצמו לא לגמרי בטוח אם הן מוצדקות או לא.

למרות הערך הקולנועי הברור שלו, "אגדות וסיפורים" הוא לא סרט שעומד בפני עצמו. הוא סרט שצריך לראות, להבין ולשפוט ביחס לסרטיו הקודמים של סולונדז, כי מה שהוא באמת מדבר עליו איננה הטראגיות שבקיום הפרברי האמריקאי העלוב – נושא שדווקא היה חם עד ש"אמריקן ביוטי" הביא אותו ללב המיינסטרים ופחות או יותר סתם עליו את הגולל, דבר שסולונדז לא מוכן לסלוח עליו (חפשו את סגירת החשבונות המשעשעת של סולונדז עם "אמריקן ביוטי" ב"אגדות וסיפורים"!). בעידן פוסט "אמריקן ביוטי" אף אחד לא צריך את סולונדז בשביל לחשוף את האמת שמאחורי השיחות הצוננות המתנהלות סביב שולחן האוכל במשפחות לבנות בורגניות בניו-ג'רזי. סולונדז יודע את זה טוב מאוד ולא מבזבז אף הזדמנות להסתלבט על קלישאות "החברה האמריקאית לאן?" אותן מצפים ממנו להנפיק (מהבחינה הזאת "אגדות וסיפורים" נראה כמו "אושר" בריבוע עם טוויסט פרודי מובהק), ובכלל בא לדבר על נושא אחר.

כאמור, "אגדות וסיפורים" לא בא לדבר על החברה האמריקאית – הוא בא לדבר על הדיבור על החברה האמריקאית. כבר מהשם, מהמבנה הבסיסי (הסרט מחולק לשני סרטים קצרים, כשלראשון קוראים “Fiction” ולשני קוראים “Non-Fiction”) ומהעלילות של שני הסיפורים הללו (הראשון מתמקד בתלמידה בכיתת כתיבה יוצרת בקולג' והשני בדוקומנטריסט כושל שבא לעשות סרט תיעודי על משפחה יהודית בורגנית, מהסוג המוכר ההוא) אפשר להבין שמה שסולונדז בעצם עוסק בו הוא שאלת הייצוג.

ב"אגדות וסיפורים" מנסה סולונדז לתת דין וחשבון לעצמו ולמבקריו על הצורה בה ייצג את החברה האמריקאית בסרטיו הקודמים, וגם לדון בסיבות ובמניעים לצורת הייצוג הזאת. מסתבר שהשאלה היא קצת יותר מורכבת מדיכוטומיית ה"לצחוק על" או "לצחוק עם". בחלק הראשון של הסרט נחשפת במערומיה תרמית הפוליטיקלי-קורקט הגדולה (זו שסיבכה את סולונדז כשהעז לצחוק על פדופיליה ב"אושר"), שמראה שלא משנה באיזה צד אתה נמצא – אתה בחיים לא תצא מזה בסדר.

מרקוס (ליאו פיצפטריק מ"קידז" ו"בולי" של לארי קלארק), סטודנט החולה בשיתוק מוחין, שכותב בכנות על חייו, מואשם בזה שהוא מנצל לרעה את הנכות שלו, בעוד שוי (סלמה בלייר, שהתחילה את הקריירה שלה כאלילה, הרסה את שמה הטוב בסיטקום הזוועתית "זואי" וכאן פיצתה על זה בגדול), שכותבת גם כן בכנות על מקרה שהיה (לא נספר כדי לא להרוס) מואשמת בגזענות. בחלק השני של הסרט מעמיד את עצמו סולונדז במקום הנמוך ביותר האפשרי, כשהוא משווה את עצמו לטובי - קולנוען כושל, עלוב ופתטי - ומנסה לברר דרכו עוד כמה עניינים, כמו למשל איפה הוא עצמו נמצא ביחס לדמויות שלו. כשמישהי אומרת לטובי שהבעיה היא שהוא מתנשא על הדמויות שלו, הוא מכחיש מכל וכל, אבל האמת העצובה היא שעד כמה שהדמויות שלו עלובות (חוץ מסקובי, הנער הסטלן – שהוא מלך אמיתי!), טובי עצמו הוא פתטי שבעתיים, מה שמעלה את השאלה הבאה בה עוסק סולונדז בשתי האפיזודות שלו, והיא שאלת הכוח. האם זה שכותב/מביים/יוצר הוא בעל הכוח? האם עצם זה שטובי הוא יוצר הסרט נותן לו את הכוח להתנשא על הדמויות שלו?

אלה רק חלק מהשאלות בהן עוסק "אגדות וסיפורים", שאם שכחתי לציין, הוא אחד הסרטים המצחיקים, המבריקים וגם המהנים ביותר שיצא לי לראות לאחרונה. ולמען ההנאה המושלמת - מי שלא זוכר מ"אושר" יותר מאשר את ריח השפיך החמוץ שליווה אותו, כדאי לקפוץ לספריית הוידיאו ולעשות עליו סיבוב נוסף לפני שהולכים ל"אגדות וסיפורים".