שאלת הקלאסיקה היא מהנושאים העסיסיים והכיפיים ביותר לדיון במסגרת שיח וכחני על רלטיביזם באמנות. ועוד יותר משאלת הקלאסיקה, עסיסית וכייפית לדיון היא שאלת קלאסיותה של הקלאסיקה. ועוד יותר משאלת קלאסיותה של הקלאסיקה, עסיסית וכייפית לדיון היא שאלת נצחיותה של קלאסיותה של הקלאסיקה. ועוד יותר משאלת נצחיותה של קלאסיותה של הקלאסיקה, עסיסית וכייפית לדיון היא שאלת נצחיותה של קלאסיותה של הקלאסיקה הצרפתית. ובספרות. ובמאה ה-19, אם אפשר בבקשה. תודה.
את "הגברת עם הקמליות" (הספריה החדשה, תרגום ואחרית-דבר: אירית עקרבי) כתב אלכסנדר דימא הבן ב-1848 והוא בן 24 שנים בלבד. הרומן זכה להצלחה, שהעצימה לאחר שעובד כעבור שלוש שנים למחזה, ושהעצימה עוד יותר מרגע שעיבד אותו ורדי למחזה אופראי כלבבו. אולם מתישהו על הרצף העקרוני ויקטור הוגו-בלזאק-פלובר-זולה-מופאסאן-מרסל פרוסט, שמחבר בין סוף הרומנטיקה ותחילת המודרניזם, פסקה ההיסטוריה כי אין דימא זה חשוב מספיק והוציאה אותו מחוץ למשחק. מי שנותרו בתוך הגדר היו דימא האב ו"הרוזן ממונטה כריסטו".
הזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי של האמנות אינו נוהג יחס של איפה ואיפה, אלא על-פי רוב שופט בהיגיון קר - מי שטוב נשמר, מי שטוב מינוס נשמט. המקרה של דימא הבן מורכב קצת יותר. לא ניתן להכחיש את הצלחתו של "הגברת עם הקמליות", אך כדאי להבין את מקורה: דימא הבן, מפורסם דיו בצעירותו בזכות אביו, התאהב עד כלות נפשו ביצאנית-צמרת פריזאית, מפורסמת אף היא, וניהל איתה במשך קרוב לשנה מערכת יחסי אהבה-שנאה. הם נפרדו בכאב וכעבור שנתיים הגברת נפטרה. זה היה בשנת 1847. שנה לאחר מכן התיישב דימא לתעד את אהבתם ברומן. מיותר לציין שהקהל היה צמא.
את שמה של מארי דיפלסיס הוא המיר במרגריט גוטיה, ואת נפשו שלו שם בגופו של ארמן דיוואל. אופן מסירת מרבית גלגולו של הסיפור, שמתרחש בפריז של אותם ימים, מתבצע כמונולוג שמשמיע ארמן באוזניי דמות המחבר, פרק זמן קצר לאחר שמרגריט חולת השחפת עזבה לעולם שכולו טוב. והיא עזבה לעולם שכולו טוב לא רק כי הביטוי נחמד לשימוש, אלא מאחר והיא גם הופכת בסוף הרומן למעין מרטיר בפועל, כשהנסיבות שמחוץ לאהבתם הטהורה הולידו קורבן שהיא נאלצת להעלות, קורבן שתפקידו בסיפור לשפוך עליה כישות בודדת אור הילתי, ועל החברה הצרפתית אור ביקורתי לא מחמיא.
נחזור לענייננו. הספרות של דימא הבן היא ספרות פופולרית, לא ספרותית במיוחד, ומאז ומעולם נתפשה ככזאת. בשביל לסבר את האוזן בגדול, זה הרבה יותר צרויה שלו מאשר, נאמר, מאיר שלו. יש מי והדגמה מהירה זו תספק אותו, בבחינת "תמות עם פלישתים נפשי ולא אתפס עם ספר של צרויה בידי", אולם בכל זאת נדרש גם הסבר מאיר עיניים. לדימא היה חוש דרמטי מעורר כבוד, לא נכחד, לבטח רגישות רבה לנפש האוהבת וגם משהו לומר לאומה הפריזאית בעניין צביעות ושמרנות. אבל כשספרי ההיסטוריה בחרו לשמר אותו דווקא במסגרת הבוקסה של "הדרמה החברתית" שפרחה בתיאטרון הצרפתי של המחצית השנייה של המאה ה-19 - במה עליה זכה "הגברת עם הקמליות" בתשואות כפיים רמות יותר הם לא עשו זאת בכדי.
בספר מצויות תובנות די מביכות ותפישות ילדותית לגבי טבע האדם והחיים, מביכות אף יותר מהניסיון של עורך הספר לכונן לא-מודע פעיל למרגריט באחרית-דברו שלו. נו, מילא. מי שקורא את הספר מבין מדוע המבע החזותי, שכמובן ניטרל את הקולות המספרים ושיבח את המלודרמה, עשוי להיות מבחינתם של צופי הטלנובלות אפקטיבי יותר מהמבע המילולי. אם קוראים ספרות פופולרית בשביל העסיסיות והכיף, אז קוראים בשביל העסיסיות והכיף. רק שאלה נעצרים אצל מי שהשתפכות, פאתוס וסנטימנטליות עזה סטייל רומיאו ויוליה הם בשום אופן לא הבון-טון שלו, גם כשהם לובשים מעטה אירוני דק.
אך עקרוני מזאת: כשמבינים עד כמה מעוגן "הגברת עם הקמליות" בהקשר הציבורי-סוציולוגי המסוים מאוד שממנו בקע ושבמסגרתו גם די נשכח, נישאת השאלה: למה זה טוב כאן ועכשיו? בשם איזה ערך רצוי היה לתקוע בכוח מקל בגלגלי הצדק של השיפוט ההיסטורי ולתרגם (מחדש) ספר שהשתלבותו במרחב האנושי-קיומי של היום מוטל בספק, ושאף עיבודי הקולנוע שנעשו לו נחשבים טובים יותר? בשם הקלאסיקה? בשם קלאסיותה של הקלאסיקה? בשם נצחיותה של קלאסיותה של הקלאסיקה? בשם נציוחתה של קלאסיותה של הקלאסיקה הצרפתית בספרות המאה ה-19? בשם האהבה במאה ה-21, תודה, אבל לא תודה.
סתם זונה
2.5.2002 / 15:33