האימה, האימה

יש מידה לא מבוטלת של נפיחות עצמית בהתעקשותם של יוצרי "מלך הרייטינג" - סרט התעודה הגנוז לבינתיים על דודו טופז - על שידורו בערוץ 2. הרשות השנייה היא גוף אטום, מסחרי, שמפעיל צנזורה יצירתית ואמנותית, אבל שאינו חייב להם דבר. מה בכלל הם מחפשים שם? תביעת שידורו בערוץ שבנה את דודו טופז, היא למעשה דרישת הקרנתו בפני קהל היעד של טופז, שנשטף עד עמקי שכלו בתוכניתו "הראשון בבידור". קשה להאמין שדורון צברי, אדם בעל מודעות, לא מבין שכל סרט שיעשה על טופז רק יחזק את מעמדו אצל ההמון הסומא במקום להאיר את עיניהם, וגם לא נעים לחשוב שזה מה שהוא מבקש להשיג – הלל לשמו דרך הלל לטופז. חלק מקהל היעד אליו מכוון הסרט נכח ביום שישי בסינמטק, ורובו המשלים יוכל לצפות בו בהקרנות סדירות נוספות באותו המקום בדיוק, באם יתאפשרו.

על כל פנים, אם תראו או לא תראו את "מלך הרייטינג" בטווח חייכם – לא זו צריכה להיות השאלה. ראשית, כי דודו טופז חשוב מן הסרט על דודו טופז והדיון לגביו לא התחיל ברגע הקרנת הסרט ולא ייפסק גם אם ייגנז לעד. שנית, הסרט מצוין ועושה מלאכה אדירה בציור קווי המתאר של תופעת "דודו טופז", אולם תפישת "דודו טופז" שלפני הצפייה בו אינה שונה מתפישת "דודו טופז" שלאחריו. הסרט, שנדמה כי הצליח ללכוד את רוב גווני האישיות הסותרים של טופז, אינו מערער את סט הדעות שמחזיק אדם בנושא, רק מחדד אותן. טופז הוא אדם קיצוני שמילותיו ומעשיו, המתועדים גם בסרט, מעוררים הרהורים עמוקים. במובן זה, "מלך הרייטינג" יכול להוות מעין מצע לדרמת מוסר. כמובן, עבור מי שהוא בעל מוסר.

טופז הוא אדם שובניסט. הפן הזה נחשף במלוא הדרו באופני הדיבור שלו עם אשתו, ולימים גרושתו, רוני חן. אך בכך אין כל חדש. טופז הוא אדם גזען. הוא מודה בכך בפה מלא מול המצלמה באותה נונשלנטיות שבה הוא מחטט מולה בשיניו עם מעטפת מכתב. גם בכך אין כל חדש. טופז הוא אדם שמזלזל בקהל שלו. הוא קורא להם בסרט מטומטמים. בכך בוודאי שאין כל חדש. אלא שאין אדם נשפט על-פי מילותיו אלא על-פי מעשיו.

יש בסרט שני רגעים שמעוררים מועקות קשות ומותירים את הרושם העז ביותר על הצופה. האחד הוא "האולימפידודו" – מופע הפריק-שואו שהגה טופז, ושבקטע מתוך תוכניתו המשובץ בסרט מופיעה בחורה שמנה שפיה הפעור משמש כמטרה לקליעת כדורי שוקלד. בקטע אחר, פולשני עד זרא, כופה את עצמו טופז על משפחה קשת-יום מאופקים ומעתיר עליה מתנות אינספור. על רגעים אלה צריך להתעכב. הם רגעים "סטריליים" במובן שהסרט מציג אותם אך אינו דורש בהם – לא מבקש את פרשנותו של טופז עליהם - אולי בשביל לא לסטות מהמסר ש"דודו הוא אדם כל-כך מורכב", אולי כחלק מהאופנה האחרונה לגרוס ש"דודו הוא בסך הכל בחור די בסדר בשביל אדם כל-כך מורכב", שפשתה ברבים וביתר שאת מאז צאת האוטוביוגרפיה. אבל יש מי בתוך קהל הצופים שברגעים אלה דמעו עיניו.

הסוגיה מעט סבוכה. רבים גורסים שלמרות הכל טופז הרי גומל חסד לבחורה. בזכותו היא בטלוויזיה. הוא הגשים את מאווייה. מי קבע שיש בכך פגם? מי יקבע מהי טובתה? צחקו על חשבונה אבל היא נרדמת כעת בלילות עם חיוך על שפתיה. טופז הרי גומל חסד גם למשפחה ההיא מאופקים. יש להם כעת כסף לכל השנה. מי קבע שיש בכך פגם? נכון, רמסו את כבודם, מחקו את פרטיותם, אבל אלו חוקי המשחק בטלוויזיה ולכן צדקת המעשה בעינה נותרת. האם המצב היה טוב יותר עבורה ועבורם אם לא היה נעשה דבר? מי קבע שחיוכה לא שווה את מחיר השפלתה? מי קבע שכסף במצבם אינו עדיף על כבודם?

אנשים רבים ודאי יצאו מן הסרט בהרגשה שהם מבינים את דודו טופז טוב יותר ממנו עצמו. הם ערים לכפילות הערכית שנמצאת בבסיס התנהגותו. הם מזהים מתי הציניות שלו מתחלפת בתמימות ולהפך. יש שיחלקו עלי, אבל לטעמי השירות שעושה "מלך הרייטינג" מתמצה בכך שהוא אינו משאיר את הצופה הרגיש אדיש לגבי טופז האדם. דורון צברי, בחוכמה, מטיח את עיסת ה"דודו טופז" ישר לפנים. או שאתה מלקק בהנאה את הפודינג או שאתה מקיא את נשמתך. אני יצאתי מהסרט עם מועקה כבדה. ביני לביני החלטתי שבד בבד עם זה ש"דודו הוא אדם כל-כך מורכב", טופז הוא בעצם אדם רע.

טופז המציא את חוקי המשחק הטלוויזיוניים ולטופז גם אחריות לא מבוטלת ליצירת הפסיכוזה אצל הבחורה השמנה. איפשהו עמוק בפנים אני משוכנע שטופז כן מבין שביכולתו לעשות חסד אחר איתה. אפילו שהיא שמנה. אני לא מסוגל להשתכנע שטופז אינו מבין שחסד באדיבות "קפה עלית", זה שהורעף על המשפחה, אינו חסד אמיתי אלא חסד שמהווה אמצעי לפרסום ולא מטרה נעלה. אם היו רוצים, "קשת" והוא היו תורמים. אני משוכנע בכך, כפי שאני משוכנע שהוא איפשר לצברי להיכנס עם מצלמתו לבית באופקים לא בשל תמימות - כפי שהסרט אולי רוצה היה למסור - אלא בשם פוטנציאל הרווח התדמיתי. אולי לא הבנתי את הסרט, אולי לא הבנתי את טופז, אבל החלק הגדול שבי משוכנע שדווקא כן.