מדליק אש

המחזמר האחרון שראיתי היה "פיטר פן" עם חנוך רוזן, חני נחמיאס וצחי נוי. בהצגה שהתקיימה אחרי ההצגה שבה אני הייתי, חנוך רוזן, בתפקיד פיטר פן, איבד שליטה בזמן שעף מעל הקהל ונפל על האנשים בשורות הראשונות. בשבוע שעבר, בעת שהתרחש לו המחזמר "מרי לו" (המבוסס על שיריו של צביקה פיק), התחננתי בלב שתיפול עלי מהשמים איזו יעל בר זוהר או אילנה אביטל, תמעך אותי ותעשה לי טוב על הנשמה. זה לא קרה. אבל גם בזמן שאתה מחכה שיפלו עליך שתיים מהמפוארות בנשים שאי פעם הופיעו על בימת תיאטרון הבימה, אתה עדיין יכול ליהנות משואו יוצא מן הכלל, פשוט יוצא מן הכלל.

"מרי לו" עוסק בסיפור אהבתם של גבריאל (אמיר פיי גוטמן) ומירי לובוביץ' (יעל בר זוהר), כשבתווך עומדת קלרה (אילנה אביטל), אמו החורגת והמרושעת של גבריאל. אלו הן שלוש הדמויות המרכזיות בחגיגה שהיא "מרי לו" – חינגה המשלבת את המיטב שבמיטב שבשירים של צביקה פיק בסוג של סיפור סינדרלה בעל מוטיבים טראגים-קומים ורוטינות ריקודים שלא מהעולם הזה. ואם זה נשמע קצת קינקי, חכו עד שתראו את אילנה אביטל שרה בקולי קולות "דם חם, דם חם, זה מה שכולם אומרים שיש לי", כשהיא לבושה בקומביניזון שחור שמסתיר טפח ומגלה אלף טפחים אחרים. דליקטס. וצ'ופר נוסף בשביל כל החרמנים אחול בלועה: יעל בר זוהר בגלריית מכנסונים מרהיבה של יובל כספין. וכל מילה נוספת – חבל על הזמן.

סיפור אהבתם של גבריאל ומירי הוא סיפור של אהבה בלתי ממומשת שבסופו של דבר מתממשת. עד שזה קורה כל דבר הוא תירוץ קביל לאיזה שיר של צביקה פיק. כך, למשל, בסצינה בה מת אביו של גבריאל. האם החורגת קלרה מודיעה לו: "גבריאל, אביך מת". פיי גוטמן מתבעס ומתחיל לשיר את "מת אב ומת אלול". משחקי המילים האלה עובדים היטב גם ב"אני לא יכול בלעדיך" (גבריאל לא יכול בלעדי מירי), "לגור איתו" (מירי עוברת לגור עם גבריאל) ו"דיווה" (מירי מצליחה בגדול).

ובמחזמר כמו במחזמר: קלרה פוגשת את ממזר השואוביזנס ריקרדו (יגאל שדה, מין ששון גבאי אבל סקסי) שמשכנע אותה ואת ילדיה פרדי וסמי לסגור את בית הקולנוע של אביו המנוח של גבריאל ולפתוח במקום דיסקו לוהט. גבריאל מתנגד אבל אף אחד לא שם עליו קצוץ. ולגבריאל לא אכפת – הוא מאוהב ביעל בר זוהר (למרות שאלה, ידידתו הטובה ביותר, מתאהבת בו ומתעלקת עליו ושרה קטעי סולו מעצבנים נורא). סצינת ערב הפתיחה של הדיסקו היא סצינה מעולה: כולם לבושים בגדי יעני סבנטיז (שעדיין משכנעים פי אלף מ"בקצב הקצב"), רוקדים ריקודי יעני שנות השבעים (כשברקע, כמובן: "מי שלא רוקד") ואז לפתע מופיע מתי הרקדן האוטומטי, השוס של הערב, שדופק ריקודי מייקל ג'קסון ומלהיב את הנוכחים. בהמשך נרקם בין הרקדן האוטומטי לבין פרדי, הבן של קלרה, רומן הומוסקסואלי חשאי שנועד לתת את החותמת הסופית לכך ש"מרי לו" הוא מוצר ראוי לחובבי הקאמפ הנוצץ.

אבל לא הכל זה ריקודים ופנאן, יש גם דרמה: הדיסקו פושט את הרגל עם בוא שנות השמונים (פרדי לקלרה: "אמא תתעוררי, ימי הדיסקו עברו") ומאותו רגע "מרי לו" מתעדת את הדקדנציה של המעבר משנות השבעים התוססות לפיכחון של האייטיז: פרדי וסמי נוטשים את אמם ונוסעים לחו"ל וגבריאל כמעט ומוותר על אהבתו למירי, שעכשיו קוראים לה מרי לו לאחר שהיא נוסעת עם ריקרדו השרלטן כדי להתפרסם בארה"ב ומתדרדרת לתעשיית הפורנו הרך במספר סצינות חזקות שהופכות את "מרי לו" למקבילת המיוזיקל של "בוגי נייטס".

מעל לכולם בולטת אילנה אביטל שממשיכה לחזק את מעמדה כלייזה מינלי הישראלית – היא גם זמרת מצוינת ויש לה נוכחות מרשימה של מיליון דולר. היא מטילה צל על הופעתה של בר זוהר, שאמנם מכבדת בנוכחותה את הבמה, אבל לא עושה הרבה יותר מזה. ברגעים נבחרים ב"מרי לו", בר זוהר נראית כאילו שכחו אותה ב"שכנים של צ'יץ'". יש לה קול של צפרדע (כפי שהיא העידה על עצמה לא פעם), משחק תלמה יליני, תנועות הריקוד שלה מגושמות והנסיונות שלה להראות סקסית עולים בתוהו, שהרי לא כל נענוע אגן בנוסח ג'ניפר לופז בהכרח אומר שאתה ג'ניפר לופז.

זה מה שמבדיל את הפרפורמנס שלה מזה של אביטל – בעוד בר זוהר מביאה לבמה פרסונה חזותית מתוקשרת היטב שמוכרת בעיקר נתונים פיזיים ופופולריות ציבורית ולא הרבה יותר מזה, אילנה אביטל מגיעה לעבודה ועוד איך. אביטל, אשה בשלה שכמותה, זזה וקורעת את הגרון ואת הבמה בסולואים אדירים. לבר זוהר, לעומת זאת, יש חן מוגבל ונוכחות מוגבלת הרבה יותר שיכולים להתאים אולי כשאתה דג את איתן אורבך אבל לא כשאתה מתייצב אל מול הנשיות המתפוצצת של אביטל.

ניכר ששתי הנשים הללו מנהלות על הבמה דו קרב מאסף של חתלתולות ותיקות שהוא הרבה יותר מורכב משאלת "למי יש כאן בז'ז'ים יותר מרשימים?" (תשובה אופציונלית: אלו שני סוגים שונים של בז'ז'ים ואי אפשר להשוות). אבל אביטל, "דיווה" על באמת, לוקחת את בר זוהר בסיבוב. וכשמול שתיהן אתה שם את אמיר פיי גוטמן, עם יכולות ריקודי להקות הבנים המהוקצעות שלו, עם המשחק העדין והרגיש, עם הקול המלאכי והרמזים למיניות חצויה ומבולבלת (בנוסח מיסטר המפריז, אבל עם איכויות של עברי לידר), הרי שבר זוהר יכולה לצאת בחוץ.

בסופו של דבר, למרות הגימיק הפרסומי של יב"ז ולמרות תפאורת הפלאקטים המתנוענעת, "מרי לו" הוא מחזמר תזזיתי שכוחו הוא בשיריו היפים של הצביק, בכוריאוגרפיה האם.טי.ויזיונית ובסיפור הפשוט והנוגע ללב. כוכבו עוד ידרך בחודשים הקרובים. בראבו, בראבו, בראבו. פשוט פנטסטי.