מוצצים לימון

"הכל… הכל... אתמול התעוררתי כשאני מוצץ לימון...". כך חוזר על עצמו, מגובה בסימפולי קולו של תום יורק מורץ אחורה וקדימה, נפתח החדש של רדיוהד. צפו לא להתאכזב.

נדמה לי שהלהקה הזאת שנאה את ההצלחה של התקליט הקודם, "או.קיי קומפיוטר", עוד יותר ממני. הריבאונד - מחשבות על הקלטת אלבום גיטרות רועש - ננטש לבסוף לטובת תקליט שהוא פיסת יצירה שלמה לחלוטין. מלודיות גלגלציות קסומות לא היו בכלל בתכנון, ומכיוון שהגיטרות הונחו בצד, התפנה מקום לסינטיסייזר שמוביל מפלי כינורות, רעשים מוזרים, איבוד עשתונות פרי-ג'אזי, קטעי אמביאנט ואפקטים פסיכיים, שמתוחזקים על גבי קולו של יורק, שנוטה, כאמור, לרוץ אחורנית.

רדיוהד מעידים שישבו ללמוד את משנתם של אפקס טווין, די.ג'יי שאדו ובריאן אינו. האלבום החדש משתמש בכלים של האדמו"רים, אך כמות הרגש שמופקת בו לעולם לא תימצא בדיסק של אחד מהנ"ל.

מעולם לא הייתי אוהד גדול של רדיוהד, לפחות לא כמו שאני היום. "Kid A” הוא התקליט הכי טוב שלהם. הוא עולה על "דה בנדס", הוא הכי שאפתני, הכי מקיים, והכי אמיתי. לכו תקנו, ילדים, כי ברדיו לא תשמעו מהאלבום השני הכי טוב של השנה.