פתיחת פיות

"האמנים היום בארץ הם בין הנפגעים הראשונים מהמצב. הם נדפקים כי בגלל המצב הכלכלה נחלשת, ופחות אנשים הולכים להופעות וקונים תקליטים. גם ככה מצבם רע, ואם הם מעיזים לדבר - הם מסכנים את המעט שעוד נשאר, את הקהל הקטן שעוד נותר להם. אז אנשים פוחדים לדבר. אני רואה את זה ב'תוצרת הארץ' – כשכבר יש אמנים שכן רוצים להביע עמדה מנומקת ומובהקת, היחצנים שלהם מתקשרים אחר כך ומתחננים שנרכך את הדברים, כדי לא לפגוע באמן שהם מייצגים.

"אני מסדרת לעצמי את הראש על ידי חיפוש המוסר האישי שלי. אם יהיה לי בן שישרת בצבא וישמור על גבולות 67', לפחות ארגיש שהוא נמצא במצב של אין ברירה, בניגוד להיום. אנחנו יודעים שהיום יש חיילים ששומרים על מתנחלים שהולכים לחוף עזה, ואנחנו יודעים שיום אחד לא נהיה שם. היום זה מצב של יש ברירה. כל חייל שנהרג שם הוא עוד בורג שזז על לוח השחמט של המנהיגים באזור שלנו.

"הדבר הכי חשוב מבחינתי זה העניין המוסרי. בשנים האחרונות אנחנו לוקחים ילדים בני 18 ושמים אותם במצב בלתי אפשרי, בו הם צריכים לעמוד מול ילד בן 5 ולהחליט, אם לירות בו או להתפוצץ, כי הילד הזה מחזיק מטען. מצב כזה לא יכול לגרום לך לחזור הביתה לגמרי שפוי. מסתובבים פה היום המון אנשים שרוטים. וכאן יש דמיון לחיילים שחזרו מווייטנאם. ההתמודדות של בחורים צעירים עם מצב שהוא לא נורמלי מבחינה רגשית, מצב שאין בו תשובה נכונה, כל דרך שתבחר היא רעה, משאירה שריטות. היום אני פרגמטית. אני מנסה לחשוב איך אפשר לצאת מהמקום הזה בצורה הכי יעילה שיש. אני כבר לא מדברת על שלום, אלא על איך להוציא את הבחורים מהמצבים האלה, לא לתת לנער בן 18 לעמוד מול ילד בן 5 ולהתמודד עם הדילמה אם ללחוץ על ההדק. החיילים עמדו בפני מצבים כאלה עוד ב–82', ואחרי זה באינתיפאדה הראשונה ב–87', ומאז אנשים מסתובבים פה עם שריטות. לא תמיד רואים את זה כלפי חוץ, לא הכל הלם קרב, אבל מי שחווה התמודדויות כל כך מטורפות לא יכול לחזור להיות אותו בנאדם. משהו נשרט בו, והחברה שלנו מלאה אנשים כאלה.

"ג'ורג' אורוול כתב ב-'1984', 'מלחמה היא שלום'. זה אומר שכשאתה במלחמה בחוץ, סופסוף יש לך שלום בפנים. כולם מתאחדים. אבל זו התאחדות מלאכותית. ולאנשים היום קשה כשמישהו שובר להם את ההסכמה הזאת, ש'כשיש מלחמה כולם צריכים להיות מאוחדים'. אבל אם חושבים על זה, כל מי שמדבר נגד המלחמה מעוניין לראות את החיילים בבית, בריאים נפשית עד כמה שאפשר, לא שרוטים.

"בסופו של דבר, אמנות זה מה שיישאר אחרינו. אני לא אומרת שכל אחד צריך לכתוב או לדבר על המצב - יש אנשים שמטבעם זה לא מעניין אותם, הם חיים בבועה של עצמם. אני מכבדת את זה, אבל האמנות היא בסך הכל פסקול של התקופה. עוד עשרים שלושים שנה אנשים יקשיבו לשירים ויבינו במה התעסקנו, בתוך מה חיינו, עם מה התמודדנו. ולא יכול להיות שכל הדברים האלה לא יתבטאו באמנות. אביב גפן, שמתחילת דרכו היה מאוד פוליטי ולא הסתיר את דעתו, ועל זה אני מעריכה אותו, עומד להוציא דיסק חדש, שיש בו שיר עם המילים 'כי עם כובש הוא עם טיפש'. מה שמעניין אותי זה איפה הבוב דילן של המלחמה הזאת. אני מאמינה שבטווח הקרוב, מי שמדבר - משלם את המחיר. אבל בטווח הרחוק, האנשים האלו ייכנסו לרזומה שלנו בתור אנשים שדיברו כשהיה צריך לדבר. אולי הם משלמים מחיר – אבל עדיף ככה. כך אני מאמינה".


* טל גורדון היא מוזיקאית ומגישת תוכנית המוזיקה הישראלית "תוצרת הארץ" בערוץ 1

(ביום שלישי, 14 במאי, ב–20:30) תשודר בערוץ 1 תוכנית מיוחדת של "תוצרת הארץ", שתבדוק "איך אמנים אמורים להתמודד עם המצב"