דומה קצת למלך הפלאפל, המלעון

לא יעזור כלום, אנשי "המומיה" עשו זאת בשלישית. אחרי ההצלחה המפתיעה של "המומיה" הראשון, ובעקבותיו גזירת הקופון של סרט ההמשך (שהתעלה מעל לראשון בכל היבט), אפילו אני, מאוהדיו המושבעים של הפגר הפרעוני הקדום המתעורר אחת לחודש מאי כדי לגרוף בסערה את תואר "הסרט של הקיץ", עוד לפני שזה נפתח באופן רשמי – אפילו אני התייראתי מפני "מלך העקרבים" (למה לא "מלך עקרב"?), שגם זונח את אימהוטפ ואת ברנדון פרייז'ר ואת עודד פאהר, וגם מתמקד בדמות שנרמזה בשני, באמירת שוליים שקשה היה להאמין שתצליח להתנפח לממדים של סרט באורך מלא.

אבל אין מה לדאוג. "מלך העקרבים" לא מפספס בסנטימטר. הוא לא נופל מקודמיו, לא מתחנף ל"שר הטבעות", לא ל"מלחמת הכוכבים", ועם כל הכבוד לשתי הכתות הללו, "המומיה" משאירה את שתיהן מאחור בקטע של האפקטים, ואם תשאלו אותי, נותנת לשניהם נוק-אאוט גם בחזית הפאן. טוב, בסדר, לשני האחרים יש יומרה ופוזה ומנוף יחצני ענק. שיבושם לכולם, אני, מה רע לי? ביום שבת בערב שידרו בדיגטלי את "המומיה" הראשון, ביום שישי ראיתי את "מלך העקרבים" והיום אני מתלבש על השני, רק כדי להוכיח לעצמי את הטענה שהסדרה כל כך טובה, עד שכל אחד מחלקיה עומד בזכות עצמו, בלי טובות, ומחזיק שעה וארבעים בלי למצמץ, ובלי שאנשים יקימו מאהלים ליד הקופות. סדרת "המומיה" מציגה: שוויוניות בתור לכרטיסים.

"מלך העקרבים" הוא דוויין ג'ונסון, שאם אתם (ואתם לא) חולים, במקרה, על היאבקות מקצוענית, אז אתם בטח מכירים אותו כ"דה רוק" (הסלע), ויודעים שיחסית לכוכב היאבקות יש לו יותר כריזמה מלברט הארט ובטח יותר כשרון משחק מאשר ל"האלק הוגאן". אבל זה לא מסובך, משום שאת זה יש גם ללונג ג'ון סילבר (מהפורנו, לא מ"אי המטמון") ובנוכחי, "מלך העקרבים" הוא האחד והיחיד שמעז לקרוא תגר על השלטון ללא מיצרים של ממנון – מלך האופל של העולם הקדום, המבקש לאגד את כל השבטים והעמים תחתיו, כדי להכפיף את הרוע המוחלט בעולם.

וכמו בכל ההתחלות, גם כאן לממנון הולך קלף משוגע והוא מביס את כל יריביו צ'יק צאק, וגרוע מזה, השמועה בעולם העתיק אומרת שיש לו איזה דיבור עם נביא קדוש שמייעץ לו – ושיש לו אחוזי פגיעה מושלמים מכל טווח. אבל זה, כמובן (שאחרת לא היה מקום לתסריט), לא עושה רושם על מת'יוס, שהוא, כמו דויד, מתחבא הרחק, מכנס סביבו צבא של תומכים ומתכוון להראות לממנון שאין מצב. באותה הזדמנות הוא פורץ למוקטעה שלו וחוטף את הנביא הקדוש שהוא בעצם גויה עם נשיות מתפרצת משהו, ושובה אותה, והיא כל הזמן בעליונית ביקיני שלה ובבטן השטוחה שלה, נורא סובלת מנוכחותו הגברית השרירית באופן שקשה לתאר.

במקום להתבזבז על מתח מיני, הבמאי (צ'אק ראסל) מעדיף לשמור על קצב "המומיה" הקלאסי, וגם בגלל היעדרה של רייצ'ל ווייז הבלתי אפשרית ביופיה, גם לא כל כך מעניין הקטע שבינו לבינה. מת'יוס הזה מתברר כיריב עיקש ולא פחדן בכלל והוא הופך לאגדה בקליבר של כוכב פופ פדופיל לשעבר (איזה מבין השניים הוא "לשעבר"?) בעולם הקדום. וכמו תמיד, העלילה רוויה בדמויות ובפרטים, אבל קולחת כל כך, ומתוזמנת בכישרון כל כך גדול, כשהאפקטים מרשימים ומרעננים כל כך, עד שאין דיבור אחרי הסרט בלתי אם "פצצה של דבר". וזה, באמת, הדבר שהכי קרוב להגדרה המילונית של "אסקפיזם". ואין מה לומר, המודעות צודקות – "הסרט של הקיץ". אפילו אם מחוץ לקולנוע ירד גשם כשצפיתי בו. והסדרן לבש סוודר מעל למדים המכוערים וחיפש כל הזמן בעיניים מי יכבה לו את המיזוג.