וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הסובלת

8.5.2002 / 9:42

טלי שמיר אוהבת את "כל הדרך הביתה" של מירי רוזובסקי, שילוב נדיר בין גרפומניה לכנות

עד לפני שבוע חשבתי שאם אקרא עוד פעם אחת איזה "ספר סיפורים על אהבות לא ממומשות, הכתוב בשפה יומיומית, ילדותית ומאופקת", אתלה את עצמי על עמוד במרכז העיר. והנה מצאתי עצמי שקועה כל כולי בספרה ראשון של מירי רוזובסקי, "כל הדרך הביתה" (עם עובד), שהוא בדיוק ספר מהסוג הזה. רוזובסקי מצליחה במקום שבו נכשלו רבים וטובים.

הסיפורים מתארים בני זוג שלא ממש אוהבים זה את זה, נשים שנעזבות על ידי אהוביהן, ילדים שאבא שלהם עוזב את הבית ולאמא שלהם אין ממש כוח אליהם. בקיצור - חיים משובשים, לא מוגשמים. הדפקטים של הגיבורים מאפילים על חייהם כמו ענן שחור; ענן שחור שמורכב גם מדימויים של אלה ש"אצלם הכל בסדר בבית" - החברים, ההורים של הילדים האחרים בגן, השכנים. אבל מצד שני אין הגיבורים עסוקים במרדף אחר האושר האבוד. הם מתלוננים, מתרפקים, מקווים, אך אף פעם לא קמים ומשנים, ובמין יאוש אקזיסטנציאליסטי הם בוחרים בחיים, למרות הכל, למרות שלעולם לא יגיע "הביתה", חיים כמעט ללא טעם, שכל מה שיש בהם הוא מאבק הישרדות יומיומי ותקווה פתטית.

ישנם קוראים, כמוני למשל, שפסימיזם מופלא בקיצוניותו שכזה הוא עבורם כבר סיבה לחגיגה. אבל שוב - השאלה החשובה היא, איך מעבדים את החומרים הללו בלי שזה ייצא קלישאתי, משועתק או משומש.

ההנחה שלי היא שסוד ההצלחה של רוזובסקי (הספר זכה גם בפרס ירושלים לספרות) קשור בשילוב הנדיר בין גרפומניה לכנות. כנות - מפני שהמחברת משתמשת בחומרים ובסבל מחייה שלה, או מחייהם של אנשים סביבה. אין צורך בראיונות חושפניים איתה כדי להבין את זה - מספיק לקרוא את הספר ולהרגיש את מידת הדיוק שמשדרת הכתיבה. עלי זה השפיע עד כדי כך שחלק מהעלילות נותרו מהדהדות בראשי בעוצמה של דבר שהתרחש באמת. וגרפומניה - מפני שרוזובסקי היא אחת שכותבת, וכותבת וכותבת. עיתונות, פרוזה, תסריטים ואפילו ספר ילדים אחד. כתיבה כדרך חיים. לדבריה היא כותבת מאז ומעולם - מה שכבר מעמיד אותה כמה מדרגות מעל אלה שמבינים נורא, או אלה שיש להם רעיונות ממש טובים או אלה שסתם רוצים להיות סופרים. ואכן ניכר בסיפורים שהושקעה בהם עבודה רבה ואוהבת, ליטוש ועריכה. המבנה שלהם מהודק ומדויק, המעבר הווירטואוזי של המחברת בין הדוברים מעורר התפעלות.

מבנה הסיפורים הוא קצת של סיפור בלשי. התעלומה המתעוררת בליבו של הקורא היא: עד כמה החיים של הדמות הזו דפוקים? הניסיון לפענח מרתק אותך אל הספר – אט-אט מתגלים הפרטים שנסגרים בסוף אל תמונה שאיננה שלמה, אך מספיקה בדיוק כדי לדעת כל מה שצריך. כשקראתי את הספר ניסיתי לשחק את המשחק המקובל של קוראים קטנוניים - הניסיון לנחש מה יהיה הלאה כדי להגיד "אה! ידעתי!". אבל לרוב נסחפתי בין המילים והמשפטים עד ששכחתי לחלוטין, וגם כשתפסתי אותה לבסוף - בסיפור האחרון - בכלל לא היה כיף להגיד "ידעתי!", כי הסיפור היה מספיק מורכב כדי שזה לא ישנה.

גם לשפה הילדותית שרוזובסקי משתמשת בה יש משמעות, שהיא מעבר לעובדה שמדובר בטרנד הכתיבה האחרון. היא מצביעה על מוטיב מרכזי בסיפורים: הפסיכולוגיסטיות - הילד הפנימי במובן הכואב של המילה, טראומות הילדות שנגררות עד המוות, במיוחד בכל הקשור לאהבה או חוסר אהבה.

בספרה הבא מאיימת רוזובסקי לכתוב דווקא סיפורים על אהבות כן ממומשות. אותי באופן אישי הידיעה הזו קצת מדכאת. ובכל זאת, כמעריצה טרייה, אני אהיה שם כדי לקרוא אותו, בתקווה שהוא יישמח אותי לפחות כמו הספר הפסימי הזה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully