שיר הרעות

מה יותר דרמטי מעלייה מסחררת למעלה ונפילה קיצונית למטה? מה יותר טרגי מחברות אמיצה שמתקלקלת בגלל חמדנות ותאוות בצע? הסרט התיעודי "סטארט אפ.קום" עשוי מכל החומרים הדרמטיים שרק אפשר למצוא בחיים. תקוות גדולות, פיתוי, קונפליקט, בגידה, התרסקות, השלמה. זה סרט תיעודי מעולה, שאסור להחמיץ.

במשך שנה אחת נחשפים לנגד עינינו חייהם האינטנסיביים של שני חברים מהתיכון, שהקימו חברת סטארט אפ קטנה. ההתלהבות מהאינטרנט היתה אז בשיאה, רגע לפני הנפילה הגדולה. אנחנו כבר יודעים מה עלה בגורל ההיי-טק, אבל גיבורי הסרט המתלהבים עוד לא יכולים לנחש זאת, כמובן. אל"ף-בי"ת של כל דרמה.

לתום, מתכנת אפרורי וצנוע, יש רעיון לפורטל אינטרנט. הוא מזמין את חברו הטוב חליל, מנהיג כריזמטי, להיות המנכ"ל שלה. לנגד עינינו הם משקיעים את כל המרץ, האהבה והלהט בבועת האינטרנט הקטנה שלהם. לשנייה אחת העולם מונח בכף ידם. הם נוסקים למעלה אל השמש, מסתנוורים מהזוהר, וכשהם מבחינים שכנפי הדונג שלהם נמסו, כבר מאוחר מדי. כגובה הנסיקה כן עומק ההתרסקות. הדונג שחיבר את הכנפיים שלהם היה החברות, וכשזה נמס, לא נשאר להם דבר. בתוך סיפור מסגרת אפרורי ומוכר, על עלייתה ונפילתה של חברת סטארט אפ קטנה, מסתתר הסיפור הדרמטי האמיתי, על גורלה של הידידות.

הבמאיות כריס הדג'ס (שביימה את "חדר מלחמה", סרט תיעודי על ביל קלינטון) וג'יהאן נוג'אים (במאית צעירה ממצרים) עשו עבודה מדהימה. הן הצליחו להפוך לזבוב על הקיר, לעכבר בלתי נראה. בשקט הן חודרות לישיבות הכי חשובות, לרגעים הכי אינטימיים, וגורמות לנו לשכוח שהמצלמה קיימת. לזכותם של גיבורי הסרט ייאמר ששיתוף הפעולה וההתמסרות שלהם מוחלטים. הם מתנהגים כאילו המצלמות לא שם, ומאפשרים לבמאיות לחשוף את הפרטים הקשים והמביכים ביותר בחייהם. בטבעיות, בלי מניפולציות למצלמה, בלי משחקי כוח, בלי "עכשיו תכבי את זה", בלי לשים יד על העדשה, בלי "זאת שיחה פרטית". אין פרטי, הכל ציבורי.

קבלת המצלמה היא חלק מהתרבות האמריקאית, חלק מהאתוס של להיות כוכב. האמריקאים מצטלמים בשמחה, בלי לשאול שאלות. אם המצלמה שם, אתה קיים. מכוונים אליהם מצלמה, והם פורחים. ומה שיפה אצלם עוד יותר, שהם מוכנים לחשוף גם את השפלתם. יתרה מזאת, הם גאים בה, כמו בכל דבר אחר שהם עושים. זה מזכיר לי שוב את הסרט המצויין והגנוז של דורון צברי על דודו טופז. כביכול, דודו טופז איפשר למצלמה ללוות אותו ברגעיו האינטימיים (למרות שברור שהוא מודע, הוא עושה פוזות), אבל כשהאמת נחשפה לעיניו בחדר העריכה, הוא לא אהב מה שראה ולא הסכים שישדרו את הסרט.

זה, אולי, ההבדל הקטן בינינו לבין אמריקה: מאה שנות הקולנוע חלחלו עמוק לתרבות ההמונים. התיעוד הוא חלק מהחיים. קטן ובלתי חשוב ככל שיהיה, כל אחד הוא השחקן הראשי בסרט של חייו. כל אחד יודע שברגע אחד, גם הסרט הקטן שלו יכול להפוך לאגדה הוליוודית.