כבר שבועיים שטלעד משדרת כל שבת ב-16:00 את סדרת הרכש החדשה שלה, Freaks and Geeks, שתורגמה לעברית ל"זרוקים ויורמים", שזה אמנם פחות או יותר נכון מילולית ואף משמר משהו מהעילגות האינהרנטית לאקט הקיטלוג של בני נוער לקבוצות (לא משנה אם זה נעשה מבפנים או מבחוץ), אך כמובן מפספס לחלוטין את החן הפונטי והאירוניה הדקה שבכותרת המקורית.
בסדר, אבל יש לנו בעיות דחופות יותר, כמו למשל העובדה שכמו במקרה "פיוצ'רמה", שוב מגיעה אלינו סדרה טובה ללא עתיד. מצד אחד ברור שעדיף לראות אותה עכשיו מאשר לעולם לא, אבל בניגוד למי שצופה בסדרות הללו בזמן אמת, אנחנו שוב ושוב מוצאים את עצמנו בסיטואציה בה אנחנו מפחדים להיקשר לסדרה כי אנחנו מראש יודעים שזה לא יחזיק מעמד. אופציית ההתמודדות הבריאה ביותר היא כמובן להתייחס ל"זרוקים ויורמים" כמו אל רומן קיץ חולף שתופסים בקלאב-מד באכזיב. חבל רק ש"זרוקים ויורמים" לא כל כך נראית כמו הבימבו הבלונדינית המתאימה לסוג ההיקשרות הזה.
השוט הראשון בפיילוט של "זרוקים ויורמים" מתרכז בצ'ירלידרית בלונדינית ובחבר שלה, שחקן פוטבול, בלונדיני אף הוא, מדברים על הטריבונות שבחצר התיכון שלהם. היא אומרת לו שהוא חייב להגיד לה מה מטריד אותו כי העיקר במערכת יחסים זה קומוניקציה, והוא עונה לה שזה פשוט שהוא כל כך אוהב אותה שזה כואב. עד כה הפוטנציאל לרומנצ'יק קליל נוסח "גריז" דווקא היה לא רע, אבל לא בזוג הזה עוסקת הסדרה. הזוג הז'אנרי הזה, המוכר מ"בוורלי", "תיכון סוויט ואלי", "קלולס" ואלפי מקומות אחרים, רק בא לייצג את כל הדברים בהם הסדרה הזאת לא תעסוק.
המצלמה פונה כלפי מטה, אל מתחת לטריבונות, שם היא תופסת את חבורת ה"זרוקים" אחת משתי הקבוצות החברתיות שבהן היא תתמקד. היות ומדובר בתיכון במישיגן בשנת 1980, הזרוקים הם חבורה של סטלנים חובבי רוק כבד. מעבר לפינה המצלמה תופסת את הקבוצה השנייה, "היורמים" (הקבוצה המוצלחת מבין השתיים מבחינת המשחק, הטקסט ואפיון הדמויות) - הילדים החנונים חובבי הסטאר-טרק שאימתם הגדולה ביותר - ובצדק - היא משחק מחניים. שתי החבורות האלה הן ז'אנריות וסטריאוטיפיות לא פחות מהצ'ירלידרית ושחקן הפוטבול (כולם, אגב, אמיתיים לחלוטין בנוף התיכון האמריקאי בשנים המדוברות), רק שעד כה הן קיבלו זמן מסך אפסי יחסית לאחוז שלהן באוכלוסייה. נשמע מוכר?
למרות הפסקול הסוף-סבנטיזי המצוין (שיר הנושא הוא של ג'ואן ג'ט, והפרקים עמוסים בדיפ פרפל, ואן הלן, לד זפלין, צ'יפ טריק, קיס, טד נוג'נט וכו'), "זרוקים ויורמים" היא לא "מופע שנות השבעים" והיא גם לא Dazed and Confused או "נקמת היורמים". למרות שיוצריה ודאי מאמינים שיצרו משהו קצת יותר פרוגרסיבי וחתרני מזה, "זרוקים ויורמים" מזכירה לי בעיקר את "שנות הקסם" (או מקסימום "אלה הם חיי" בלי הניתוחים העצמיים האינסופיים). נכון שאין פה ילדים אובר-חמודים כמו קווין ארנולד (חברו פול דווקא היה משתלב לא רע בקבוצת היורמים), אבל "זרוקים ויורמים" לא הולך עד הסוף עם שתי הקבוצות החברתיות בהן הוא מתמקד.
יש פה כמה חנונים קיצוניים לאללה או זרוקים מה-זה-מרדניים, אבל הם לא גיבורי הסדרה. גיבורי הסדרה הם לינדזי וויר, שנמאס לה להיות חנונה, מתחילה ללבוש את המעיל הצבאי של אביה, לעשן ולהסתובב עם הזרוקים; ואחיה הקטן, סאם, שהוא עדיין חזק בעסקי החנוניות, אבל בניגוד לחבריו הוא לא מכוער, חסר קואורדינציה או דוחה פיזית, ואפילו יש לו סיכוי לא רע עם צ'ירלידרית צעירה, ארוכת שיער ודקת גיזרה עליה שם עין. לינדזי וסאם הם קצת פריקס-אנד-גיקס, אבל הם גם הרבה סתם ילדים מבולבלים שעלולים וגם יכולים בכל רגע לעבור ממחנה חברתי אחד לאחר. בניגוד להרבה מחבריהם, הם נמצאים איפה שהם נמצאים מרצון ולא בלית ברירה. העולם של לינדזי וסאם הוא לא נוצץ כמו של המבלים בפיץ'-פיט, אבל הוא גם לא בדיוק אפל (בצד של הפריקס) או מסויט (בצד של הגיקס). בקיצור, הוא לא שום דבר ממש רחוק מהקיום הפרברי המתסכל-אך-נוח של "שנות הקסם". ודווקא התכוונתי לזה בתור מחמאה.
* "זרוקים ויורמים" משודרת בערוץ 2 בימי שבת ב-16:00
זרוקים, יורמים, העיקר שיבואו להפגנה בשבת
9.5.2002 / 10:01