זול-בו

המהומה התקשורתית והציבורית שהתנהלה בשנים האחרונות סביב יכולות התיקלוט הלכאורה מדהימות של דני טנגליה (אני יודע, הוגים זאת טנליה, אבל מהרגלים ישנים לא נפטרים במהרה) ושכוללת את שם התואר "הדי.ג'יי הכי טוב בעולם" (אם התואר הדבילי הזה, שהודבק לו על ידי מגזינים בריטים ו"מביני עניין", בכלל אומר משהו), היא בעיני סרח עודף של תרבות מועדונים שכל כך התמכרה לתדמיות ותגיות, עד שהיא שכחה להסתכל מדי פעם במראה.

קשירת הכתרים לראשו של טנגליה היא מגוחכת – הוא אמנם ממש-ממש מכוער, אבל בניגוד לציפיות הגבוהות שיוצרות פנים מצולקות וראש קלבסה שהוא המראה הקלאסי לתקליטן על רמה, טנגליה הוא ממש-ממש לא די.ג'יי שהייתי שם בדרגה אחת מעל כולם.
הוא אמנם הסתובב ותיקלט במועדונים בשנים הכי יפות של מוזיקת הריקודים (ניו יורק, תחילת שנות השמונים), ליווה במבט את תחילת דרכו של ההאוס והוציא את “Tourism”, אלבום האוס מהשלמים והבולטים בז'אנר, אבל חוץ מזה טנגליה הוא עוד די.ג'יי. הוא היה עוד די.ג'יי ינוקא באייטיז, כשענקים כמו לארי לאוון, רון הארדי ופרנקי נאקלס בראו את אמנות התקלוט באופן שיאחד בין טעם מוזיקלי מרהיב וחסר מעצורים לכריזמה כמעט חסרת תקדים (טנגליה תקלט אז קצת בניו יורק, עזב למיאמי וחזר בשנות התשעים כשההגמוניה של תרבות המועדונים הוותיקים הסתיימה בשלל טרגדיות) והוא עוד די.ג'יי גם היום. אלא שהיום טנגליה והמוזיקה אותה הוא מתקלט מסמלים סימפטום של מעבר עקבי של מוזיקת ההאוס הפופולרית לאזורים הפחות סימפטיים של המפה – אם בתחילת הניינטיז קטע האוס פגזי היה "ביוטיפול פיפל" המרגש של ברברה טאקר, הרי שהיום רחבות הריקודים של המיינסטרים עדיין מעדיפות את הזבל האירופאי של חבורת גלובל אנדרגראונד ונספחי הדיפ טרייבל טראנס השונים שלה.

ושזה לא ייראה שאני בא להסתלבט עליו – לטנגליה יש אחלה טעם והוא יודע את העבודה (ויעיד על כך החלק המצוין שלו בסדרת "באק טו מיין"); היי, הייתי מלקק לו בכיף את החור של התחת בשביל כמה מהתקליטים באוסף שלו. אבל הבעיה אצל טנגליה היא שהוא שכח מאיפה הוא בא – מהחלק הראשון שלו ("אתונה") בגלובל אנדרגראונד, דרך החלק השני ("לונדון"), טנגליה זנח בצורה כמעט טוטאלית את הצליל של ההאוס האמריקאי וזלג, בהתמדה, לכיוון של עוד תקליטן טראנסים סטייל סאשה, דיגוויד ושות'. רק שאצלו זה אפילו עוד פחות נסלח – בתור מי שטעם בזמן אמת ויודע מהם האוס ומוזיקת ריקודים אמיתית, אני תמה כיצד הוא יכול להעדיף לתקלט ארסנל של טראקים מונוטוניים ומשעממים של כל מיני מפיקים אירופאים בינוניים שעובדים בעיקר על סיפוקי קרחנה זריזים ועבודת רגליים. ושלא תטעו – טראקים מונוטונים זה כמעט הכי טוב שיש, אבל לא כשזה נשמע כמו חיקוי שוק הכרמל לחפלה אפריקאית.

זהו טנגליה שלנו – בחור שגדל על כל הדברים הטובים, מעולם לא התבלט כל כך, שינה כיוון, שינה סגנון, שכח מה זה מה, יצר סביבו הייפ מטורף (ע"ע: הבלגן סביב מרתון 12 השעות המפורסם שלו) והופל'ה: "די.ג'יי מדהים, הדי.ג'יי הכי טוב בעולם".

דיסק הסט הכפול החדש שלו, “Back 2 Basics”, יכול, במידה כלשהי, להחזיר לטנגליה את כבודו האבוד ואולי גם להחזיר אותו למימדיו האמיתיים. הדיסק הראשון מבין השניים מספק סיבה טובה לאופטימיות זהירה: טנגליה מנגן בו האוס טוב וכמו שצריך, עם מילים ומנגינה ועם קטעים מעולים של דאבטרייב סאונד סיסטם, קווין פישר ובלייז, רק שלקראת הסוף הוא מידרדר להיות כמו הדיסק השני שהוא ממש בזבוז זמן – קטעי טרייבל וטראנס שיושבים לך על המוח כמו צ'ולנט וחופרים בשכל בלי שום כלום.

כך ש-“Back 2 Basic” הוא בעצם המיצוי של הנפש החצויה של טנגליה – מצד אחד, כמו בדיסק הראשון, אתה מרגיש שיש בו עדיין מטעמים ומנעמים שיכולים לצאת החוצה ולחשוף נפש האוס מסבירת פנים; מצד שני, כמו בדיסק השני, זה טנגליה המקולקל שנפל קורבן לתדמית שלו ולמוזיקה המחורבנת שהוא עכשיו כל כך אוהב לנגן. אותו דבר קרה גם לדיפ דיש, אבל זה סיפור עצוב אחר.

אם האוס היא מוזיקה שחשובה לכם ואתם רוצים לשמוע ולהתרגש מדברים חדשים, טנגליה הוא לא האיש שיעשה לכם גורו גורו. האנשים שמנגנים האוס אמיתי – כמו דריק קארטר, תיאו פאריש, לארי הרד, מודימן, ריקלוס, אלטון מילר – ובכלל, מוזיקת ריקודים כלשהי, מהאוס עד טכנו ובחזרה, לא נמצאים על השער של "די.ג'יי העיר" או "ניוזיק". הם לא צריכים שיגידו עליהם שהם הכי טובים בעולם, הם פשוט כאלה.