היפר-זול

אני רוצה להיות עדין בקשר לזה. לנהוג כמו שעברי לידר היה נוהג. להיות פתוח ומקבל ורגיש, כי בסך הכל, סיגל שחמון היא אחלה בחורה, ולא הייתי רוצה לפגוע בה. אני לא מכיר אותה, כמובן, אבל מהפרסומות, ומגלגל המזל ומהאירוויזיון היא עושה לי רושם טוב. האמפתיות מכניעה אותי.

אני יכול להבין במאת האחוזים את רצונו של אדם מסוים להוכיח את הכישורים האחרים שבו. אני ממש יכול להזדהות עם הדחף של סיגל שחמון להוכיח שהיא גם זמרת, ושזה שיוצא לה תקליט בכלל לא קשור לזה שהיא כבר מאוד מוכרת כנערת זוהר ניינטיזאית. אני גם בטוח שבכל מקרה, היה לה קשה להוציא את הדיסק הזה. תמיד קשה להוציא כאן דיסקים.

שחמון כתבה באלבום שלה, "חלומות" (הד ארצי), כמה שירים חמודים וכנים וראשוניים. דודי לוין ארגן לה את ההפקה המוזיקלית והעיבודים. הוא עשה עבודה גרועה למדי. הדבר שהוא הוציא תחת ידיו נע בין שיק שאנטי מילניום משועתק בהנחה, לעבודת גמר של בית הספר לדאנס של התחנה הישנה. ההפקה ערסית, והדיסק של סיגל שחמון מתקשה להתאושש מזה.

חבל, אם כן, כי נראה ששחמון לא הגדירה נכון את מה שהיא אמורה לעשות בדיסק הזה, ונראה שהחבר'ה בהד ארצי גם לא השקיעו יותר מדי מחשבה בנידון. מה היה בעצם התכנון של שחמון, להיות כמו שפיות זמנית? שרון חזיז? אנסטסיה? מה שברור לחלוטין הוא שהגישה אל הדיסק הזה לא היתה נכונה. מה שיצא כאן זה ערבוביה של זמרת-יוצרת בוסרית עם חלטורת פופ זולה ושקופה.

הדבר הנכון לעשות היה למצב את שחמון ככוכבת פופ עד הסוף. להשקיע את המזומנים, להביא אנשים יותר מוצלחים, ואם ללכת על זה, אז ללכת על זה. בהד ארצי, מן הסתם, החליטו לא לעבוד ולתת לשם של סיגל שחמון לתפקד לבד. למרבה הבעסה הכנה שלי, זה הדבר היחיד שנשאר מהאלבום הכתום הזה (ובכל זאת, נסיונות כושלים כאלה תמיד עדיפים מאלבומים מצליחים של דנה ברגר).