גזעניקו

לכל עיתונאי יש את המקום שממנו הוא מביא את הכתיבה. דורון רוזנבלום כותב מהמרתפים הכי נידחים של הלשון העברית, יואל מרקוס כותב מהמקום של "אני מבין בסיגרים יותר מביבי", אביב לביא כותב מהמצפן של המצפון, אדם ברוך כותב מהמקום של "אני אדם ברוך", מאיר שניצר כותב מהמקום של "לא השתתפת בקורס הזה באוניברסיטה" ועוד ועוד ועוד.

אני, כשלעצמי, כותב מהחיבור בין גזע המוח לצינור השופכה. בעיה אורולוגית, יותר מהכל. אראל סג"ל כותב מהרווח ההוא בין שק האשכים לירכיים, כשהשניים נתונים לצמיתות במכנסי דגמ"ח. אתם יודעים, הפינה המיוזעת, כמעט תמיד שעירה, לחה וחרמנית להדביק בגוף האדם, אבל בגירסה המילואימניקית המיושנת. אצלנו בבסיס הכל סבבה. רצים צחוקים עם הרס"פ, והכי קטעים כשהוא מתחיל עם הבדיחות שלו על פטמות. יותר נכון, כשהוא תוקע את השוס הזה של איזו תמונה של מגה-בייב ברבע שילינג, ודופק מתחת כיתוב בסגנון "אסנת זווילי – בוגרת אולפנא", אז אני יודע שנפלתי טוב, משעמם לא הולך להיות פה.

וסג"ל, שכמו רבים וטובים אחרים, מצא גם הוא משכן של קבע ב"זמן תל אביב" של "מעריב", הוא דובשניה של ממש. קודם כל, הוא מהצד הנכון של המפה, וחשוב מכל – גאה בכך. הוא אמנם מנסחו של החשד שמאחורי כל כתיבה לאומנית מסתתרת תחושת קבס מאינטימיות, אבל זה בסדר, לפחות כל עוד הוא ממשיך לשלטט במרחבי הביזאר כאילו אין דבר טבעי מזה לימני בטייטס. אבל הביזאר אינו זר גם לרבים אחרים, ובמה שונה חכם אראל? בשילוב, מלחכי ברזיות שכמותכם, במיקס. ביחד עם מדושנות העונג העצמית בסגנון אידי אמין דדה, לצד השוביניזם המוקפץ ("וחוץ מזה, אם כבר מקרתיזם, הרי שבין הסטליניזם הקומוניסטי למקרתיזם, זה האחרון משול לסאונה בחברת שוודיות ערומות בגואה", בורא סג"ל עולם דימויים חדש, טבול בהנחה שמה שמאפשר הצצה לשיער ערווה אירופאי, הוא בהכרח טוב), בתוספת החוכמולוגיה הסקסית כשל יבחוש, יוצר קוקטייל שאי אפשר לעמוד מולו בקיבה שלווה.

והכי-הכי גרועה היא התועבה שהנ"ל מפיץ במסווה של פובליציסטיקה; גזענות מהזן הנחות ביותר, אבל שוויונית, כזו שאינו מפלה בין עדה לעדה. לכולם הוא בז, רוסים, מרוקאים, גרוזינים, רומנים, פולנים, אנשי שמאל, כולם שווים כאפה מילולית. התיעוב שהוא סוחב אחריו לכל מי שאינו מצוי בחתך הצר של דעותיו החשוכות, הוא חומר הבעירה למדורת השטנה שלו. ואל תגידו "יודע צדיק נפש בהמתו", כי יש כאלה שלא תתפסו לעולם בגזענות לשמה, בחוליגניזם לשוני לשם הספורט ובגירסה מעודכנת לחשכת ימי הביניים, גם אם במסווה של טור על כדורגל. היחס המשפיל, המרדד והמגעיל לנשים, הומוסקסואלים וסתם כל מי, מוצא דרך להתנקז ממנו החוצה בתואנה של "מי שדפוק ישלם" וסג"ל גובה את החשבון. האם לא הגיעה השעה שסג"ל יישא באיזה תעריף משל עצמו?

ועם כל זה, משהו ברווח ההוא, בין האשך לתנוך הירך, מעורר חלק מהקוראים. "הנה, כוס אמק, סוף סוף ימני שיודע איך עושים זאת נכון", כלומר להתנסח בשפה שהברנז'אים מבינים, כלומר להראות להם שהדג לא רק משתין, אלא לפעמים משפשף את הסנפירים כדי להגיע לסיפוק עצמי. וואלה, שיחקו אותה בימין, יש להם את פיטר פן בהתקף עגבת ואג'נדה פוליטית, וזה מצחיק יותר מתוכניות השלום של שרון, וזה סוריאליסטי כמו חזון "הרחבת התנחלויות עכשיו, רק כדי להראות להם מה זה", וזה מתנדנד, על הרווח בין הכיבוש לגיבוש שעשינו אז, בימי סיירת גולני, על הברזלים, כשכוסיות עברו ברחוב וקרענו להן את עור התוף עם השריקות. חבל רק ששמונים אחוז – בטח בינתיים כבר יותר – חושבים ששריקות לכוסיות זה הכי בעולם, שסיירת גולני זה ה-מקום להיות וששלום עושים רק עם בובות בארבי בחליפות ספיישל ליום העצמאות, בצבעי הלאום. פלסטינים? אין משא ומתן עם קניבלים!