אופנת קין

תהרגו אותי – בעצם, זו לא הדרך האופטימלית לפתוח רשימה בנושא הזה – אבל אני לא מצליח להכניס לראש הקטן והמקריח שלי את ההיגיון שעומד מאחורי אופנת האיומים ברצח. אל תיתממו, אל תרימו גבה משתוממת ותשאלו, "על מה הוא מדבר?" מה, לא קיבלתם איום טלפוני ברצח לאחרונה? ואני סברתי שכל מי שמעז להשמיע דעת נגד למאמר המערכת של "מקור ראשון" דמו בראשו. על כל פנים, גם אם לא דמו בראשו, אקדח האיום מופנה מקרוב-קרוב לרקתו במקרה שישיר את השיר הלא נכון, יתבטא באופן הלא נכון במקום הנכון, וכמובן, אם יעז להשתתף בהפגנה הלא נכונה.

מהצד נראה כל העניין כשלב היסטרי נוסף שתרבות הדיון והשיח הציבורי הישראלי מטפסים עליו בדרך אל הגיהינום הבלתי נמנע. אם ההתנפלות על יפה ירקוני נראתה כמו מתקפה משיחית של יתושי יום הדין, הרי שהקנה שהופנה לעברה – גם אם ברמה המטפורית בלבד – צריך שיחלחל עמוק פנימה ויעורר חלחלה במקומות הנכונים. נדמה לי, שקו הגבול הדמיוני בין אלימות מילולית מבהילה והתלהמות בלתי מבוקרת לשמה לבין סכנה לשלום הציבור, נחצה ביום בו הורם הטלפון בבית יפה ירקוני והקול איים – "אם..אז..זאת אומרת..תמותי". אמאל'ה, אם זו בדיחה, היא לא מצחיקה. אם זו צורת מחאה חדשה, שמישהו יאשפז אותה.

האם דברים, לא משנה טיבם, כל דברים שהם, צריך שיביאו לגזר דין מוות על ראש אומרם? האם הרחקנו לכת עד כדי כך שחופש הביטוי – כן, וזה העניין עם חופש הביטוי, שהוא כאן גם כדי לשמש במה לאקצנטרי, לשונה, לזר, לחורג מקולו של המון – הפך לזירה פרועה ומופרעה של חרמות ואיסורים, דיני מיתה וקליעים טלפוניים? אם אמנם כך, צריך שיקום מישהו ויאמר – ואם תתעקשו, אהיה זה אני – התחרפנתם לגמרי! ושתיקתכם כמוה כהסכמה.

וזה לא קשור לדעה כזאת או אחרת, גם לא למחנאות פוליטית. העניין יורד לשורשיו של ערך החירות שעובר זובור קבוצתי/עממי מחריד בחודשים האחרונים. הנהיה אחר איזה יישור קו עם סדר היום הרעיוני של הפוליטיקאים – להזכירכם, פוליטיקאים! – עובר כל גבול. המחיקה של זכות הזולת לנהוג אחרת, לחשוב אחרת, להתבטא באופן שונה ואפילו – לחיות, מסוכנת ומפחידה. ואם בין המגיבים ימצא אדם אחד שיגן על דרך התנהגות זו, דעו שגם הוא, ביום מן הימים, אם לא בשעות אלה ממש, מחפש ב – 144, מספר טלפון של מישהו כדי להסביר לו שהעונש על עמידה על דעותיך במדינה הזו, הוא מוות. חד וחלק. בידי מתנקש.

מוזר מכל, מעולם לא שמעתי על איומים ברצח שהופנו לכיוונו של בני סלע. אמנם בריה זו הזיקה הרבה פחות מיפה ירקוני לרווחת ושלום הציבור, אך מדוע לא למען לכתובתה איזה מעטפה טבולה באבק שריפה? ומה עם הפדופיל מהדרום? האם מישהו שוקד על השגת מספר הטלפון שלו ועל כתובתו? הוא, אמנם, הזיק פחות לאנושות מדודו טופז, ובכל זאת, לא כדאי להרים איזה פרוייקט? ומה בנוגע לרוצחי נשותיהם, אנשי ריב ומדון, אנשי עולם תחתון וסתם רשעים גמורים – מדוע איש אינו מטריד אותם באישון לילה? הם בוודאי מסוכנים פחות ממפקד מחוז ש"י במשטרה שגם הוא זכה לטלפון הנואל באישון ליל. ואחת דעו: גם לכך אני מתנגד. תנו למשטרה לטפל בהם. מוזר שדווקא זאת הצליח הציבור להפנים.

זה פשוט, רוצחים, אנסים, נוכלים, רמאים, בריונים ושאר רשעים, אינם טורדים את מנוחתו של העם היושב בציון. הם, בדומה לתאונות דרכים, בדומה לשאר הרעות החולות שהם מנת חלקנו היומיומית, מתקבלים בטבעיות – שלא לומר, בהבנה, כמעט בסימפטיה – גמורה. ולמה באמת לטרוד את מנוחתו של אונס בנותיו? מה, לו לא מגיע להשתקם?

מדוע זה שעונש המוות הוא נחלתו של כל מי שאינו מתייצב ב"דגל שייק" לימין איזה רעיון מופשט שאיש לא בחן מעולם ברצינות? מדוע זה שכל מי שמעז למצוא סממנים אלגוריים בין מעשי צה"ל לתקופות חשוכות אחרות – והאמינו לי, אינני מוצא – דינו סקילה בכיכר העיר? האם עינינו קהו מלראות את קיר הלבנים שלתוכו כולנו ממהרים להתרסק? או אולי, רצח נוסף הוא כדור הארגעה שהציבור זקוק לו לפני שנתעורר כולנו מחלום הפתאים שאנו מצויים בתוכו – המחשבה כי ניתן לכפות דעה שלטת על ציבור שלם? ואם גם רצח לא יעצור את העניין, אז סמנו את התאריך ביומן ודעו כי זה היום בו בא סופה של מדינת ישראל.

וכן, לפני הכל, זה עניין של תרבות.