המסורתיים החדשים

עד לא מזמן בטח היו קוטלים אותם: היו אומרים שהם מיושנים, שמרנים וריאקציונרים, שהם לא רלוונטיים, ובכלל, שהציור מת מזמן. שנים שהציור הפיגורטיבי היה מוקצה מחמת המיאוס. במו אוזני שמעתי פעם מורה אומר שרק וייבערס משועממות וקשישים במתנ"ס מציירים בשמן נופים נטורליסטיים. אז למדו לצייר "נכון" רק כדי לשבור את הכלים ולעבור למופשט, או לאינסטליישן, או לוידיאו ארט, או לכל מדיום מתקדם עלק, שמתאים לסוף המאה העשרים. הקלישאה המועדפת היתה "איך אפשר לצייר ככה היום".

מתברר שאפשר. שלטון המודרניזם התפוגג, הפוסט-מודרניזם השאיר אחריו פלורליזם שמח. כאילו שסוף המאה העשרים היה תאריך יעד מאיים שחייב קידמה בכל מחיר, וברגע שעברנו אותו, אפשר להירגע. אין לחץ, הכל הולך. ציירים שערקו לוידיאו חוזרים לציור, פסלים שקראו לעבודותיהם "אובייקט" ו"מיצב" כבר לא פוחדים לומר את המילה "פסל", העולם חוזר לדברים שאפשר לרכוש ולתלות על הקיר. האם זו תנועה שבאה מלמטה, מההיצע, מהאמנים, או שאלו בעלי הממון שמכתיבים את הטון ואת הביקוש? ריאקציה וחזרה לאחור, או תחילתו של זרם חדש? מישהו בטח כבר שוקד להסביר את זה. סביר להניח שהציירים הפיגורטיביים היו שם כל הזמן, ועכשיו יד חזקה חשפה אותם לזרקורי הגלריות הנחשבות והמכירות הפומביות. מה שכרגע בטוח הוא שהמיעוט פותח פה, הציור הפיגורטיבי מרים ראש.

בגלריה אלון שגב מציגים ארבעה אמנים צעירים. ליאור נייגר, אלדר פרבר, עוזי קצב וגידי רובין. כולם מציירים בסגנון שאפשר אולי לכנות בהכללה גסה "פיגורטיבי עכשווי". אין ביניהם קשר מלבד העובדה שכולם ציירים ישראלים בסביבות שנות השלושים לחייהם. אין החלטה אוצרותית מוגדרת מאחורי הצגת עבודותיהם יחד, אבל השילוב ביניהם מנסח אמירה שקטה ומעניינת על ישראל 2002.

אלדר פרבר מצייר שערי כדורגל בתל אביב, בקיץ. השערים ריקים, העיר ריקה. מעל תל אביב העגומה נח אובך אפרפר של קיץ מעיק. מגדלי עזריאלי ונתיבי איילון מסמנים את הזמן והמקום, במה שיכול היה להיראות כציור מלפני 80 שנה (פרבר היה תלמיד של ישראל הרשברג, הזכור מציורי הברושים במוזיאון תל אביב). אבל יש כאן מעבר לזה: בניגוד בין הטכניקה לנושא המצוייר יש מימד חתרני. אפשר לדמיין את הצייר יוצא אל ה"טבע" (מגרש הכדורגל בספורטק?) עם שרפרף, כן ציור ופלטת צבעי שמן, בדיוק ביום ובשעה היחידים בשנה בהם האור הוא האור הנכון. מסביבו חגים מנגליסטים וילדים עם סקייטבורדים, אבל הוא מתעלם מהם. הציור שלו נקי מאנשים. המציאות החיצונית עוברת דרך פילטר פנימי, ה"נטורליזם" הוא רק לכאורה. התוצאה הסופית שתלויה בגלריה היא בעצם סופו של תהליך, שאפשר לקרוא לו פרפורמנס מטורף.

בניגד לפרבר שמצייר נופים תל אביביים בחוץ, ליאור נייגר מצייר נופים ירושלמיים בפנים. תריסים סגורים בדירתו. אחדים מציורי התריסים נקראים "מחסום", רמז לזמן ולמקום הטעונים. לפעמים נגלה מבעד לתריס פרט קטן שמסגיר את העולם החיצון: ירושלים מטוהרת, נקייה מאנשים ומפרטים מזהים. בין הציורים הקלאוסטרופוביים שבבית המגונן (או הכולא) שתולים כמה חריגים: אחד מהם הוא ציור של שער או מחסום, שנקרא "המחסום הראשון של פאתן". מאחורי השם האניגמטי יש סיפור: פאתן היא סטודנטית פלסטינית מבית ג'אלה, שלמדה בכיתתו של נייגר. אחד הציורים שלה, ציור הנקרא "לידה ומוות במחסום", מתאר מקרה אמיתי של אשה פלסטינית הרה שהפילה תאומים במחסום, כי לא נתנו לה לעבור לבית החולים בזמן. הציור של נייגר הוא דיאלוג איתה ועם הציור שלה.

"המחסום הראשון של פאתן" הוא מזכרת מביקור של הכיתה מבצלאל אצלה בבית-ג'אלה ב-96' (היא לא יכלה לצאת ללימודים בגלל הסגר, אז הם באו אליה). ביציאה מביתה של פאתן צילם נייגר את השער של ביתה, ושכח מזה. הוא נזכר בפאתן ובצילום בעקבות תערוכת אמנות הנשים הפלסטיניות, שהיתה אמורה להתקיים במזרח ירושלים ובוטלה בגלל המצב. פאתן היתה בין האמניות שנמנע מהן להציג בתערוכה. בעקבות הסיפור ההוא החליט נייגר לצייר לה ציור מחווה, רק שפאתן עצמה עדיין לא ראתה אותו. "בפתיחת התערוכה באלון שגב באו כל כך הרבה חברים שלי, ודווקא היא לא יכלה להגיע. זה אירוני, כי הציור שמוקדש לה נעשה בעקבות תערוכה שלא נפתחה ולא התקיימה. כל מה שיכולתי לעשות הוא לתאר לה את הציור בטלפון. לא תיארתי לעצמי שזה יגיע למצב כזה".

קל יותר לכתוב על ציורים שיש מאחוריהם סיפור מובהק, לכן עוזי קצב וגידי רובין קופחו כאן, שלא בצדק. עוזי קצב מצייר נופים עדינים, שקופים ומימיים בכפר בלום, על גדות הירדן. גידי רובין מצייר את הנוף הנשקף מהמראה, פורטרטים עצמיים אינטימיים. פה ושם שתולים בתערוכה ציורים אחרים שלו, חיילי צעצוע. כשהם מוצגים בסמוך למחסומים של ליאור נייגר ושערי הכדורגל הנטושים של אלדר פרבר, הציורים של רובין וקצב מקבלים משמעות חדשה. למרות ובגלל הסגנון, ארבעתם יוצרים יחד תמונה שמאוד מתאימה לכאן ועכשיו: הסתגרות והתבוננות, ריקנות וקיבעון, מועקה ובידוד. מסביב יש מחסומים וחיילים, טבע שהושחת, בתים שהם גם מקלט וגם כלא. המבט פונה פנימה, בניסיון לדייק במציאות הסובייקטיבית, או החוצה, בניסיון לתפוס את המציאות החיצונית "כפי שהיא", או, למה לא לומר את זה פשוט, בניסיון לגלות כאן קצת יופי.