אולי אני משוגע, אבל אני לא מטורף

"האוסבורנז", סדרת הדגל הסופר-פופולרית הנוכחית של אם.טי.וי, מצויה איפשהו בהצטלבות שבין סיטקום משפחתית, ריאליטי טי.וי וסדרה דוקומנטרית (או במקרה הזה רוקומנטרית, שהרי הקשר המסורתי למוצא המוזיקלי של הערוץ עדיין נשמר), כשהיא לא נופלת בדיוק לאף אחת משלושת הקטגוריות האלה. בעיקרון, מה שמבדיל את "האוסבורנז" מסדרות ריאליטי טי.וי אחרות זה שאב המשפחה הוא לא אדם אנונימי, אלא סלבריטי ענק שהפרסונה התקשורתית שלו כבר מעוצבת מזמן, ולא נבנית בעזרת הכנסת המצלמות למתחם הפרטי שלו. מצד שני, אם לשפוט על פי תגובות שמסתובבות באינטרנט, חלק גדול מקהל היעד של הסדרה בארצות הברית יודע מעט מאוד על אוזי אוסבורן מעבר למידע הטריוויאלי שהוא חלוץ הבי-מטאל מסוג כלשהו, ואפילו לא שמע את בלאק סאבאת' מעולם! העובדה המעט מטרידה הזאת מחזירה את "האוסבורנז" למימדי הריאליטי טי.וי הרגילים, ובסך הכל – אם לשפוט על פי הפופולריות העצומה של התוכנית – כנראה שזה בסופו של דבר לא כל כך משנה אם הצופים מכירים ומוקירים את אוזי או לא.


"האוסבורנז" עוקבת אחרי מעלליהם המשפחתיים של אוזי אוסבורן, אשתו השניה שרון, שהיא גם המנהלת שלו, ושני הילדים הקטנים ביותר שלו, קלי בת ה-17 וג'ק בן ה-16 (יש לו עוד בת עם שרון, שמנסה לפתח קריירה כזמרת וסירבה להשתתף בתוכנית, ועוד כמה ילדים מנישואיו הקודמים). לקלי יש שיער שמשתנה מדי שבוע מורוד לסגול ובחזרה (ראוי לציין שאבאל'ה צובע את קצוות השיער הארוך שלו באותו גוון של קרייזי-קולור), היא שמנמנה וחמודה ומתנהגת בטין-אייג'ריות טיפיקלית, מה שאומר שאין דבר שמבאס אותה יותר מאשר לראות את הוריה מתנשקים. ג'ק, לעומת זאת, הוא יזם צעיר וגוץ גאה שחובב את סליפנוט, טול וסיסטם אוף א דאון. אמא-שרון היא הרבה יותר קולית ממה שמותר לאמא להיות (היא יושבת עם רגליים על הספה!), ואבא-אוזי נראה כאילו אכל עטלף אחד יותר מדי. הם אמנם עשירים מאוד (הם היגרו לארצות הברית מאנגליה ועברו לאחרונה לבית חדש בבוורלי הילס), ואבא הוא מחוק לחלוטין וכוכב רוק בדימוס בהתקמבקות מתמדת שנודע ברבים במעלליו הפרועים, אבל בסך הכל משפחת אוסבורן היא משפחה חמודה, מצחיקה ודי נורמלית.

וזה כל העניין. האירוניה המזעזעת יוצאת לאור אם משווים פרק של "האוסבורנז" לפרק של "הבורגנים" למשל. ב"הבורגנים", מתחת לחזות המהוגנת מסתתרת חבורה של אנשים שקרנים, תככנים, בלתי כנים וחסרי כל מוסר, שבוגדים בבני הזוג שלהם, מנצלים ניצולי שואה קשישים ומוסיפים כמה טיפות דם אדם לתבשיל של יום שישי – דבר שהייתם מצפים מנסיך האופל לעשות, אבל ודאי שלא מגברת "לא קלה היא". לאוזי, לעומת זאת, יש אולי קצת יותר קעקועים מלרמי הויברגר והוא גם לא מתלבש בחליפות מנשה נוי, אבל רמת ההיצמדות האינסטינקטיבית שלו לערכי בורגנות, דווקא במובן הטוב של המילה, מעוררת הערצה. הוא מן הסתם לא מרגיש שום סוג של מחויבות חברתית לערכי הבורגנות – נהפוך הוא – אך למרות זאת הוא חש את הצורך, באופן אינטואיטיבי וללא טקסיות מיותרת, להזהיר את ילדיו מפני הסכנות הכרוכות בקיום יחסי מין לא מוגנים, לשים שקית ניילון בפח לפני שהוא זורק משהו לתוכו ואפילו (וזה כבר ממש מוזר!) לא להרשות לילדיו לקחת סמים. אין לו שום בעיה שאשתו וילדיו יקללו וישתמשו במילים גסות בבית ככל העולה על רוחם – נושא שהוא טאבו מוחלט במשפחה הבורגנית הצבועה הרגילה – מה שרק מדגיש את הכנות של מעשיו. הוא לא מרשה לילדיו לקחת סמים לא מתוך ציות לנורמה חברתית שמקורה בבורות נוסח ג'ודי ניר מוזס, אלא מתוך מודעות אמיתית לסכנות הכרוכות בדבר ומתוך דאגה אבהית כנה. אפשר לדבר על הכנסת מצלמות הטלוויזיה לתוך הבית וחשיפת ילדיך הקטינים לעיני כל כעל ניצול, אבל אחרי שרואים פרק או שניים של "האוסבורנז" לא נשאר מקום לספק, שידו של אוזי, כמו תמיד, היא על העליונה.