נובל סתם נובוריש

"הם הטילו עלי לארוז את עיזבונו של א?רנ?ה", פותח זיגפריד לנץ את "הפלגה אחרונה" (עם עובד), ושולח באחת את קוראיו האדוקים אל "הם הטילו עלי לכתוב חיבור בתור עונש" – משפט הפתיחה המפורסם שהעניק ל"שיעור בגרמנית" משנת 68', בלי כל צל של ספק אחד מגדולי הרומנים הפוסט-מלחמתיים בספרות הגרמנית. הדעת מניחה כי מעמדו הנישא של לנץ בגרמניה ידאג בעתיד שגם "הם הטילו עלי לארוז את עיזבונו של ארנה" לא יוותר יתום. יום יבוא ולנץ יוכל גם יוכל לרפרר אליו בחדווה. מצד שני, לנץ כבר בן 76 היום.

אם שמו של זיגפריד לנץ אינו מהדהד ברבים בתפוצות תבל זה רק משום שלא עוטר בפרס נובל כמו גינטר גראס והיינריך בל, בני דורו. שלושתם ביחד מרכיבים את הטר?יו הבכיר בסיפורת הגרמנית שלאחר מלחמת העולם השניה ועד היום. ככותבים צעירים בשנות החמישים במערב-גרמניה עשו את ראשית הונם הספרותי תחת קורת הגג של "קבוצת 47" המיתולוגית של הנס ורנר ריכטר (כן לריאליזם נוקב, כן לסוציאל-דמוקרטיה, לא לקומוניזם, לא לקפיטליזם), ובמסגרתה ייסדו את הז'אנר הפופולרי בגרמניה "סיפורת ההכאה על חטא".

את יתרת הונו של לנץ נהוג לזקוף ל"שיחת העיר", "המופת" ו"מגרש אימונים" - ספרים שראו אור בישראל בימים שאהרון אמיר היה מלך והעברית שלו ושל בני מינו מלכ?ה. הרומן "הפלגה אחרונה" (עם-עובד, במקור בעל שם שמכיל את שמו של א?רנ?ה ושמאיזושהי סיבה תמוהה הוחלף) הוא יצירה קאמרית קטנה ונוגה שראתה אור ב-99', והוא רחוק ברוחו "משיעור בגרמנית" אף יותר משהוא רחוק בזמנו מימי אהרון אמיר.


העלילה מתרחשת בהמבורג והיא מדובררת ומשוחזרת לאחור מפיו של ה?נס, בחור צעיר שגר עם משפחתו בסמוך לנמל העיר ושחייהם משיקים לחיי הנמל השוקקים. אל ביתם נאסף יום בהיר אחד א?רנ?ה, נער יתום, ניצול יחיד מזוועה שהכחידה את משפחתו, ילדון רגיש, מעין עוף מוזר בסביבתו החדשה, שנתבקש בידי החיים להמשיך ולחיות אצל משפחתו המאמצת כאילו דבר לא קרה. הנס מספר עליו ממרחק של חודש ימים לאחר מותו הטרגי של ארנה, כשלוש שנים לערך לאחר שהגיע אל דלתם, עת הוא יושב בחדרו, שהיה גם חדרו של ארנה, ואורז את חפציו, מאחר והוריו הטילו עלי לארוז את עיזבונו של א?רנ?ה.

זה תמיד מרשים לראות איך סופרים גדולים מצליחים לנפק את המיטב גם כשהם חוזרים לעבוד עם כלי עבודה פשוטים. לא רק הטכניקה (מעשה בהווה שמוטל פעם אחר פעם בפלשאבקים של היזכרות לאחור), גם התמה (ישות זרה שמפיחה רוח שונה בתא אנושי קטן אליו הצטרפה) הן מהמוכרות שבעולם הספרות, אולם אצל זיגפריד לנץ אף לא לרגע הן מאבדות מכוחן.

הסיפור מתחיל ומסתיים כשהנס מביט בארנה דרך חלון ביתו: מבויש עד אימה בהתקרבו אל הדלת ביום הגיעו, ומבוייש עד אימה ברגעי התרחקותו בסירה, לאחר שחטא חטא כבד בעיניו כלפי אב המשפחה. אלה הן שתי התמונות הפותחות וסוגרות את האלבום של ארנה בראשו של הנס, בסיפור שהוא בעצם אוסף של התבוננויות באדם ותו לו. המעשה הסיפורי אמנם מקים את דמותו של ארנה ברצף של תמונות ובונה להפליא את הנוכחות החסרה שלו, אולם האניגמטיות שבדמותו ובאופיו נותרת בעינה. התמונות אינן ניתנות לפירוש מלא, לא של הנס ולכן גם לא של הקורא.

הטרגדיה של ארנה היא האשמה של הנס - היחיד שהושיט את ידו לארנה כשהסביבה החברתית התנכלה לו ודרשה להשאירו מחוץ לה - מאחר ולא יכול היה לפצח את הקוד של בן חסותו הצעיר ולחסן אותו מפניה. התשוקה של ארנה להשתייכות מחדש, שנובעת כנראה מהלם איבוד משפחתו, חזקה יותר מידו המושכת של הנס, והיא זו שמפתה אותו לבצע פשע עליו לא היתה בעיניו שום כפרה. את סודו לוקח לבסוף ארנה עמו אל לב המצולות עוד בטרם הספיקו הוריו המאמצים או מוריו להטיל עליו לכתוב חיבור בתור עונש.