מתקפת המשובטים

המזדהים בכניסה

מדובר בקבוצה קטנה ואיכותית, מאוד לא מגובשת, של חבר'ה שאינם מתביישים בשמם ואינם חוששים להסתירו. הקבוצה מורכבת מהעיתונאים עצמם שלוקחים לעצמם חירות להגיב, לתקן ולהוסיף, אונליין, במדור התגובות. אחיהם החורגים, התיירים המזדמנים, שאינם מכירים את חוקי המשחק ברשת, הם אורחים לרגע שנכנסו לרשימה ומצאו צורך עז, בלתי נשלט, להגיב ולעשות זאת בשמם המלא. המהדרין מוסיפים נקודת ציון גיאוגרפית. "רונית שלגי – כפר סבא", (כולל אי מייל מעורר אמון!), "אלי כנפו – מגידו" ועוד. אחרים מסתפקים בשמות פרטיים ואפילו מקפידים לחתום בתחתית התגובה – "אתה ושכמותך צריכים להירשם לקורס תקשורת באוניברסיטת ביר-זית, נחום".

בעלי תעודות הזהות המזוייפות

אלה קשים במיוחד לאיתור, שכן הם מותירים אחריהם עקבות דומות למזדהים בכניסה. הם נאמנים לשמם ומקפידים לצרף אי-מייל. גם כאן מדובר בספורים, אולם גם ביניהם יש אזובים גמורים. במשבצת השמורה לשם הוא רושם "רועי" ויותר מפעם אחת מגיב בלשון נקבה. יש מתוחכמים יותר, הבוחרים בשמות יוניסקסים – "גילי", "יובל", "שי", "עופר", רז", "טל", וחוזרים ומגיבים תחת השם הפרטי הרשום, נאמנים לדמות המומצאת. הם אינם גילי, גם לא טל, הם עשויים להיות רונן ועופרה, אבל נוח להם עם הכינוי הפמיליארי "יובל". אנמיים למדי, לרוב.

האקראיים שבוער להם

הם נכנסים להגיב תוך שימוש בכינויים הספונטאניים ביותר שדעתם מסוגלת לייצר, לרוב תוך התכתבות עם תוכן הרשימה או הכותרת – "ימנית גאה", "שמאלני מפוכח", אימא שלך זונה", "אחד ששירת בצבא, לא כמוך", "שונא פלשתין יחיה", "דם יהודי אינו הפקר", "שושנה דמארי שולטת!", "כל השמאל לגיליותינא" (כך במקור, אולי חריזה מרומזת לפלשתינה ואולי בוז לקאנון הלשוני השולט), "היית מת להיות עירית לינור", "הייתי מביאה בו", "מי את שתכתבי על שאקירה בכלל?" הם רבים מספור, הם מתחלפים, הם לא טורחים לייצב זהות פרסונלית והם אומרים – תוכנו ככינוי שבחרנו, אנחנו "נצח ישראל לא ישקר" ואין לכם צורך בשום מידע נוסף.

הסדרתיים היצירתיים

הללו אימצו לעצמם זהות שמית שאיתה הם משוטטים בכל רחבי שביל הראווה הוירטואלי – "ועד אוהדי רמת עמידר", יצירת מופת בפני עצמה, "ביקוספיד", עוד כינוי חביב עליי במיוחד, שלאחרונה קצת נטש, "ג'ון דו", אחיו של ג'ו שמו, וגם, "דסטין וגה" (האם לא מדובר בדמותו של הרוצח מ"רצח מושלם" עם מייקל דאגלס וגווינת'?), REGA, שהוא גם רגע, מ"רגע עם דודלי", גם "רק עוד רגע", ואולי בכלל רגה, מין שיבוש ג'אמייקני לראגיי? הפתרונים לרגע. "קליינע פישר" הנפלא, שתוקף באופן לא צפוי, "מתארגנת עצומה נגד שי גולדן", שמופיע אחת לשבועיים בערך, "rigidfather", שתמיד כיף לקרוא אותו ואת כינויו, "”anubis, שכמעט לעולם אינו מכזיב, "היניב הזה", שלרגליו אני עפר, והגדול מכולם – שונא גולדן מספר אחת ברשת (מינימום בשלישייה הפותחת), "עמית ל.", שמוכן לחשוף טפח, אבל לא טפחיים, להשאיר שם פרטי וקריצה לשם המשפחה, אבל עד כאן, אצלנו, שונאים בסטייל, ושהקוראים יתאמצו לנחש.

אנשי השב"כ ואנשי הביון הנגדי

מספרם כמספר האל"ף-בי"ת וה-ABC, "ע.", "ג.", ח.", "S" (כמו סופרמן?), "A", (כמו אחד אלוהינו, או אולי FUCKING A?) ואחרים. עדיין לא נמצא האליף, או הווא, אותיות ערביות, אפילו לא איזה אלפא או גמא. לעבודה, בלשנים.

הסכיזופרנים

מדובר לרוב באנשים שדעתם כה נזדעזעה מתוכן הרשימה עד שמצאו עצמם, בהתקף פסיכוטי רגעי, בתוך דמותו של הכותב עצמו – "ניסן שור", איתי נאור", "רואי וולמן" וכו' – ואז הם מורידים מעל ליבם את כל החרא המילולי שיש למעיים שלהם להציע, הכל במסווה של "דנה קסלר", "קורנית סטולר" ואחרים. פריק שואו עם פוטנציאל לתיקון תרופתי. שפיצים אחרים מסתפקים ב"עפר סקר ההומו", "פזית בניזרי" – ומוסיפים במשבצת "נושא התגובה", "מחפשת זיון", ואחרים, "איתי נאור", "אני כל-כך מכוער שאני חייב להתאבד" ועוד פנינים. יש אנשים שזה פשוט הורג אותם מצחוק. בעיניי זה עדיף על לפוצץ מישהו במכות. תמשיכו בדרככם הצודקת! העם ומערכת וואלה!תרבות מאחוריכם.

הסכיזופרנים המתחכמים

אלה אחיהם האינטלקטואלים – יש ביניהם כמה מוכשרים ממש – של הסכיזופרנים דה לה שמעטע. הם מסגננים לעצמם את מה שנראה כסגנונו של הכותב ומנסים לכתוב תגובה בשמו. לא מעטים נפלו בפח והאמינו בלב שלם כי החתום מטה הוא-הוא רושם הטור בעצמו. מלכודת דבש מסוכנת מאין כמותה שאין לה פתרונים. היזהרו בבני עניים, כי מהם תצא שירה!

הסכיזופרנים החומדים לצון

אלה אחיהם המוקיוניים, המעט נבערים מדעת של הסכיזופרנים המתחכמים, אם כי גם להם שמורות תשואות על מקוריות. הללו נוטים להיכנס ולהגיב תחת השם של מושאי הביקורת, "סמדר שיר" ובתגובה – "נפגעתי מאוד מביקורתך, טלי שמיר", מי יכול לחשוד בשיר שלא נפגעה? ומי יכול להאמין שמאחורי "סמדר שיר", עומד למעשה איזה דפקט משתין אל הקיר?

בעלי ההערכה העצמית הנמוכה

אתם מכירים אותם, הם רבים מספור, הם מוקצים מחמת מיאוס בכל פורום אליו הם נקלעים ולכן הם מעדיפים, או כהנמכת ציפיות מתוכן התגובה, או כהשלמה עם אנונימיות התמיד שנכפתה עליהם, או ממקום של "אף אחד לא אוהב אותי", לכנות עצמם, "סתם מישהו", "אף אחד", "מישהו", "לא חשוב" – יש גם איזה עצבן אחד שמסתובב ברשת ומכנה את עצמו, "מה אכפת לכם?". אוהבים אותך "מה אכפת לכם?" אוהבים אותך מכל הלב.

בעלי ההערכה העצמית הגבוהה

"אני" הם מכנים את עצמם. שכן "אני" יש רק אחד בנמצא והוא "אני", כלומר, "אני" ההוא, ואל תבלבלו בין "אני" הזה ל"אני" אחר, מדובר בשני "אני" שונים לחלוטין. חבריי הטובים ביותר יודעים שאין "אני" אחר בלתי.

דגי הרקק

תופעה מוזרה שטרם ירדתי לסופה. יש המון דגים ברשת. "ברקודה", קרפיון", דג-חרב", פיראנאה". ציבור הגולשים מוזהר בזאת לא להיכנס למים.

אלוהים לסוגיו

אין להם אלוהים, ואולי הם אלוהים באמת, על כל פנים, הם לא מתביישים להודות בכך, "ELOHIM", באנגלית