סירובניקית

האנפלאגד החדש של לורין היל, זמרת שאני מאוד אוהב, הזכיר לי פתאום את פי.ג'יי הארווי, הזמרת האחרונה שממש ממש אהבתי, לפני כשמונה שנים, ושסימלה בשבילי משהו שהיה מאוד משמעותי מבחינת הזהות התרבותית שהיא יצגה. מבט ברווח שבין שתי הזמרות האלה מוכיח לי המון – את פי.ג'יי הארווי ושכמותה, על כל הבוג'רס האלטרנטיבי שלהן, זנחתי לאנחות (חוץ מ-“Dry” שהוא עדיין תקליט ענק), ואילו את לורין היל וכל מה שהיא נושאת על כתפיה אני לוקח איתי אל הנצח. ועם צאת האנפלאגד שלה (דיסק כפול), אין בכך בכלל ספק – לא רק שלורין היל היא האישה הכי יפה, הכי מלכותית והכי מגניבה בעולם, היא גם הדמות הנשית הכי חשובה במוזיקה השחורה כיום ואדם מקסים בפני עצמו. ומכיוון שהפעם האחרונה שבה אמרתי על מישהו שהוא מקסים היתה על שירלי טמפל, ראו זאת כג'סטה על חשבון הבית.


הופעת האנפלאגד של היל מגיעה אחרי דיסק האנפלאגד המשכנע של ג'יי-זי. שניהם פתחו בפני ההיפ הופ והאר נ' בי, כמו גם מופעי האם.טי.וי אנפלאגד התקועים, דלתות חדשות. אבל בעוד שג'יי-זי הצליח להוכיח לכל המלעיזים השמרנים שבהיפ הופ יש הרבה יותר מראפר וכמה סימפולים, אלא גם אנרגיה של הופעה חיה שהיא יחודית בפני עצמה, הרי שלורין היל לוקחת צעד אחד אחורה בהופעת סולו עירומה, רק היא והגיטרה האקוסטית, ומחזירה את עצמה למהויות המקוריות של הבלוז של תחילת המאה העשרים. וזה כל העניין – איש שחור עם גיטרה ששר על דברים שכואבים. כשהאיש השחור הזה הוא לורין היל – סופרסטארית ענקית שההצלחה הגדולה דחקה אותה להיעלם מהעין הציבורית למשך יותר משנתיים – זה הופך את הדברים להרבה יותר משכנעים.

היל מתכנסת פנימה, שרה ומדברת על הקשיים שבלהיות זמרת מצליחה, על מחיר התהילה, על ההבדלים שבין הפרסונה הציבורית לאישית, על אהבה לבן הזוג, על הגילוי המחודש של האל. היא שרה ברגשנות שלוש עשרה שירים חדשים ואת “So Much Things to Say” של בוב מארלי באופן הכי עממי והכי בלתי אמצעי כמו בקומזיץ של בי-בויז. באמצע “I Gotta Find Peace Of Mind” היא מתחילה להתייפח. יש בשירים שלה הדים רבים לאבי בעלה, בוב מארלי – אם בהגשה, אם בטקסטים המכילים מוטיבים ראסטאפריים (כמו בשיר “Oh Jerusalem” שמדבר על ירושלים כעל מקום סטואי. חכו עד שהיא תבקר שם) ואם בכמיהה לעולם טוב יותר תחת שלטונו הדמיוני של האריה.


האנפלאגד של לורין היל הוא מרגש לא רק בגלל המוזיקה הנהדרת, הוא מרגש בגלל המסר – היא שרה על שלום פנימי ושלום עולמי, על אהבה בין זוגית ואהבת אדם. ואולי בגלל שאצלנו כל הדברים האלה נחשבים למשהו שכמעט וצריך להתבייש בו, ההופעה שלה היא חיונית – כמסר אנושי ופוליטי – לכל מי ששכח שמדובר בבני אדם.