כלב רע

זאת הפעם הראשונה שתקליט חדש של טום ווייטס לא מעורר בי שום תחושה של ציפייה מכל סוג שהוא. ולמרות שמדובר בצמד אלבומים שלו, שיוצאים בעת ובעונה אחת, דבר שבזמנים אחרים היה גורם לי לרוץ ל"אוזן השלישית" בחיפה, לא “Alice” ולא “Blood Money” הצליחו לעשות לי את זה. ובמובן "את זה", אני מתכוון להתלהבות הכללית שטום ווייטס מעורר בקרב חלק מהציבור. אבל אני, נער הייתי וגם זקנתי, מתקשה להתלהב היום מטום ווייטס ותקליטיו החדשים כמו שהתלהבתי מאלבומים כמו
“Swordfishtrombone”, “Rain Dogs” או “Bone Machine”, שהרי האפיל שלו עובד היום במינונים הרבה יותר נמוכים מבעבר. ואם בעבר, בכל פעם ששמעתי את ווייטס נובח את הנביחות המפורסמות שלו ידעתי שכשאני אגדל אני רוצה להיות בולדוג מעושן, היום כשוייטס נובח יותר מתחשק לי לפרפר חתולה. ואני בטוח שזה לא רק עניין אישי – טום ווייטס, בגלגולו הנוכחי, יתקשה להלהיב את מי שנוטה לו חסד. ואני לא מדבר על חסידיו השוטים, הם יבלעו את שני האלבומים האלה בחפץ לב. ולכל השאר, כפי שאמרו כבר בעבר – מי שמכיר ואוהב את וייטס אולי יאהב גם הפעם ומי שאף פעם לא אהב כנראה ולא יאהב עוד לעולם.

“Alice”, האלבום הראשון מבין השניים, הוא במקור אופרה העוסקת בדמות הקפקאית של עליסה מארץ הפלאות, אשר ווייטס ובת זוגתו קת'לין ברנן כתבו לתיאטרון המבורג ושהוצגה בין השנים 92' ו-93' (אותו תיאטרון לו הם כתבו גם את “Black Rider” הנהדר, שיצא באותה תקופה). הוא המתין בבוידעם במשך כעשור ויוצא רק עכשיו, לאחר שבמהלך השנים נפוצו גירסאות בוטלג שונות שלו. גירסת הבוטלג, שאותה חבר שלי הביא משוק קמדן בלונדון לפני כשלוש שנים, היא הרבה יותר מוצלחת. היא יותר ארוכה, יש בה כמה קטעי פסנתר מינימליסטים וטום ווייטס נשמע בה במיטב שבמיטב שלו, פרוע כפי יכולתו. חפשו אותה בנרות רפואיים. לעומת זאת, הגרסה הרשמית שיוצאת עכשיו היא מקוצצת כנפיים ו-ווייטס נשמע בה כמו שהוא נשמע באלבום האולפן האחרון שלו, “Mule Variations”. כלומר, מעט עייף. ואף על פי כן יש כאן את כל המוטיבים המוכרים: הנביחות, קטעי המעבר הג'אזיים, המקצבים הצועניים וכלי המיתר המלנכוליים. הטכסטים האפלוליים, ציניים, מרירים, חכמים, מטאפוריים, נמצאים בפנים. קראו אותם בחוברת של הדיסק, אני לא נוהג לתרגם טכסטים.


רק חשוב לציין שמאז שמארק ריבוט, אחד מהגיטריסטים הייחודיים והמשכנעים ביותר שמהלכים בינינו כיום (ומנגן עכשיו, בין השאר, עם ג'ון זורן), עזב את טום ווייטס, חבורת הנגנים של ווייטס נשמעת קצת איזי ליסנינג.


“Blood Money", האלבום השני, הוא עוד אופרה שנכתבה על ידי ווייטס וברנן לתיאטרון המבורג. זהו סיפור המבוסס על מחזה מהמאה ה-19', של חייל גרמני המשתגע לאחר שהפך קורבן לניסויים רפואיים ורצח את חברתו. גם כאן ווייטס ממשיך מבחינה סגנונית את כל מה שהוזכר מעלה ושנכון גם במקרה הנדון. זהו המשך מוזיקלי ישיר, ברור ומזוהה לחלוטין
ל-“Alice”, כך שנכון יותר היה יותר לאגד את השניים בדיסק כפול אחד מאשר להפריד ביניהם ולדרוש יותר כסף.


נראה לי, בהאזנה לשניים החדשים ולאלבומים קודמים, שווייטס השלים עם כך שהאלבומים הגדולים ביותר שלו נמצאים מאחוריו ובעתיד הוא רואה בעיקר יציבות והליכה בטוחה עם המוטיבים האהובים עליו. כטום ווייטס, הוא עדיין הכי טום ווייטס שאפשר ואני מניח שהוא מייצב את עצמו כמגדלור – גם כשדברים משתנים מסביב, ווייטס ימשיך להוציא אלבומים. יכול להיות שזה הישג, יכול להיות שזאת אנכרוניסטיות, יכול להיות שזה כבר לא מלהיב כמו פעם ויכול להיות שהוא צריך לכתוב ספר.