תחביבים: כדורגל. תחביבים נוספים: כדורגל אנגלי

נפתח בתשואות למעצבי כרזת הסרט, "MEAN MACHINE", שבעברית התגלגל שמו ל"משחק מכור". ויני ג'ונס, הוא דני מיהן, הכוכב ומתדלק העלילה, ממלא את צד שמאל של הפוסטר, לימינו ארבעת חבריו לבית-הסוהר, בתמונה שהיא רפרודוקציה קומית, המתכתבת בקריצת עין עם "החשוד המיידי", ומתחת לתמונת הארבעה הניצבים במעין מסדר זיהוי, כתב המעצב, "NOT YOUR USUAL SUSPECTS". מודעות עצמית, אירוניה בין טקסטואלית ושנינות בריטית, תמיד מצליחים ליצור משהו שווה התייחסות.

למי שלא מכיר את ויני ג'ונס, האדם והתופעה, נספר שבשנות ה-80 נודע כשחקן הכדורגל האלים ביותר בכדורגל הבריטי, אחד שלא הבין לעולם מה העניין שיש לכדורגלנים עם כדור, כשברור ופשוט כל-כך לבעוט ברגליים דווקא. תמונת האקשן המפורסמת ביותר שלו בימיו כשחקן, היא לפיתת אשכים (ממש כך) שהעניק באגרוף קפוץ לכוכבה הצעיר של קבוצת ניוקאסל, פול גאסקוין, כשלעצמו דמות ראויה לקומדיה. למותר לציין שימיו של ג'ונס בקבוצת ווימבלדון הלונדונית, נחשבים לימי הפאר של המועדון.

ב"משחק מכור" ממשיך ג'ונס את הקרוס אובר המוזר והרב עשורי של שחקני כדורגל המדלגים מנעלי הסטופקס אל גירסת הבמאי. אריק קנטונה ב"אליזבת", פלה ב"הבריחה אל הניצחון" הם רק שניים מגדולי הכדורגל בחמישים השנים האחרונות שניסו את מזלם מול המצלמה. ג'ונס, בניגוד אליהם, הפגין עוד בימיו במדים הספורטיביים, את חיבתו לתיאטרלי ולמוגזם, לאלים ולפרוע ובניגוד לאחרים, ניחן גם בלסתות שאין מצלמה בעולם שמסוגלת להישאר אדישה אליהן. הוא גם, בניגוד גמור לשחקני כדורגל, מבין את פירושו של המושג "אירוניה".

לאחר שני התפקידים שקיבל מגאי רי'צ'י, מעריץ, חבר, במאי קולנוע והבעל של, עבר ג'ונס לשחק במגרש של הגדולים – סרט באורך מלא בכיכובו. ברי סקולניק, בצדק, בחר בו לדמותו של דני מיהן, קפטן נבחרת אנגליה בכדורגל (אירוניה, לא?) שמכר משחק קובע מול הגרמנים שנואי נפשם – עונש בל יכופר במולדת הכדורגל – אשר נזרק לכלא, גם, באופן כללי, בגלל ג' בהתנהגות גם באזרחיים.

עכשיו הוא נתבע לשתף פעולה עם הממסד, לא בוומבלי, אלא בבית הסוהר השמור ביותר מערבית למיטת המים של פוש ובקהאם, ולהקים נבחרת סוהרים שתשתתף בליגה למקומות עבודה. ליגה למקומות עבודה? זיבי! ג'ונס מסרב ורגע לפני שהוא נשלח לצינוק לברר כמה עובדות בנוגע לגמישות פי הטבעת שלו, הוא מסכים לאמן דווקא את נבחרת האסירים במשחק הכנה אחרון כנגד אותה קבוצת סוהרים. הוא משקיע את כל מרצו במטרה לאמנם במיטב המסורת הבריטית האלימה/מנומסת, עד שמגיעה הפניה המפורשת ממנו, למכור את המשחק. הפסד לאסירים לא בא בחשבון, אצל הסוהרים. מיהן נקרע בין נאמנותו לשבטיות הכלואים שהתגבשה בינתיים – אגב תהליכי שיקום שצריך ללמד בכל בית-ספר לקרימינולוגיה – לבין היצר הטבעי של הכסת"ח שטבוע בו (מנהל הכלא מאיים להחמיר את עונשו), ולבין החשש להסתבך עם "בוס" הכלא, אסיר שכבר דפק בעבר, כשמכר את המשחק ההוא לגרמנים וגרם לו נזקי הימורים גדולים. מי אמר שחיתות בכדורגל ולא קיבל? איזה עיתוי יש להם לעיתונאי הספורט!

"משחק מכור" הוא "אוז" בנעלי פקקים וגם אם איכויותיו הסאטיריות נופלות מאלה של "מייק באסט מנג'ר אנגליה" (גם שם, אגב, הייתה נבחרת גרמניה היריבה השנואה. איזה קיבעון מלחה"ע ה–2 שהבריטים תקועים בו, בספורט, להבדיל מאתנו) הוא מספק רגעים קומיים מצוינים רבים ומציג לעולם את ויני ג'ונס, הקריקטורה הכי קשוחה בעולם והדמות הקולנועית הכי פחות סבירה להשתתף אי פעם בסצינת מין, כולל סרטים כחולים. מצחיק בטעם, גם ברגעים של הטעם הרע.