מצידי שתדרוך על קקי

האגדה מספרת כי שפרה הורן שלחה את כתב היד הטרי שלה, בעילום שם, להוצאת "עם עובד". היא רצתה לדעת אם תישא כתיבתה חן בעיני העורכים, גם בלי שאותו "שפרה הורן" הידוע לכל יתנוסס ככותרת. עורכת ההוצאה, אילנה המרמן, אכן מצאה את כתב היד ראוי להדפסה וכך מצאה הורן את שמה וכותרת ספרה החדש "תמרה הולכת על המים" מעטרים כריכה של ספר בסדרת "ספריה לעם" של "עם עובד" - שידוע לכל כי היא סדרה איכותית המציגה ספרות יפה באמת, זאת לעומת הוצאת "קשת" של רם אורן (ההוצאה הקודמת שבה היתה הורן חתומה), שידוע לכל כי היא הוצאה שהשקלין וההצלחה הם בראש סדר עדיפויותיה. כך צלחה שוב דרכה של הורן, שעכשיו יצא שמה לא רק כמחברת של רבי מכר להמונים, אלה גם כסופרת למכובדי העם.

מבעד לכריכה המיוחלת מתגלגלת סאגה מאטריאכלית. שלושה דורות של אמהות ביפו של התקופה העותמאנית והבריטית. הסיפור שלהן מתגולל מפיה של הנכדה תמרה, כפי שהיא שמעה אותו ממקורות שונים, חוותה אותו ודמיינה אותו – מאז עלייתה של סבתה כנערה, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, ועד לסיפור אהבתה שלה לנזיר יווני.

סגנון הכתיבה של הורן, כמו בספריה הקודמים, מזכיר במעט את סגנונו של גבריאל גארסיה מארקס ואת זה של דורית רביניאן ולפעמים גם את מאיר שלו. העלילה מתוארת כמעט כאגדה, כסיפור שהיה באמת והתגלגל לכדי מיתוס ( קצת כמו הסיפור על הורן ו"עם עובד"). הטיפוסים הם אותם חריגים אקזוטיים מקובלים בז'אנר זה: הסבתא הצולעת והעיוורת, אח למחצה שהוא ערבי ויהודי וגם בן של זונה וכיוצא באלה פיסחים. אלה שתולים בהשתלשלויות משונות (כמו חתונה בבית קברות והתייחדות הזוג בחדר הטוהרה), אמונות תפלות ו- כמובן - הרבה הרבה ריחות, תבלינים, מאכלי עדות ומתכונים.

גם אם נסלח להורן לרגע על כך שמדובר בז'אנר לא מעט לעוס ומאוס, נגלה שמעבר לכך הכתיבה שלה נופלת מכתיבתם של כל אלה שהזכרתי בתחילת הפיסקה הקודמת. הדימויים והמטאפורות שלה בנאליים, השימוש בקלישאות נפוץ, הדמיון והפנטזיה לא מעוררים התפעלות, והנטייה לחזור על דברים שוב ושוב, בוואריאציות מעט שונות, איננה משדרת פיוטיות כובשת אלה דווקא פאתטיות מרגיזה.

במובן הרחב מנסה הסיפור להיות גם סיפורה של יפו. אבל לא הרבה מוסיפה המחברת על הדימוי הקולקטיווי השחוק והחד מימדי שלנו על העיר העתיקה, שנוצר לא מעט בזכות סיורי בית הספר היסודי: הסמטאות הצפופות, המרחצאות והשווקים, הסולטן האכזר, היחסים המתוחים בין הערבים ליהודים וכמובן - איך אפשר בלי - הסיפור של סלע אנדרומדה! (לכל מי ששנה אחר שנה שכח להחתים את האישור מההורים ונשאר ללמוד תנ"ך עם הכיתה המקבילה בזמן שחבריו מקיאים במבה אדומה על מעקה מתקלף בשייט, הפתעה בסוף אם לא תפריעו למדריכה!). באופן כללי נראה, שלמרות הניסיון לספרות גבוהה, ממשיכה הורן לכוון נמוך ומזלזלת באינטליגנציית קוראיה כאשר היא מספרת לנו לא רק על אנדרומדה אלה גם את סיפור הסעודה האחרונה ומי היה סוקרטס.

הורן משתמשת בתחבולה הספרותית של לגלות חלק קטן מסוד מרעיש ולשמור את הסיפור המלא לאחר כך (לפעמים זה לא ממש רחוק מהטריק הטלוויזיוני של : אחרי ה-פיר- סו- מות). לאורך רוב הספר העלילה אכן מעוררת מידה סבירה של סקרנות לקראת העומד לבוא, עטופה במידה מספקת של קוהרנטיות ואמינות. אך בקטעים מסויימים ובמיוחד לקראת הסוף מגיעה הכתיבה למידת מופרכות כזו, עד שלא ברור האם התכוונה המחברת ברצינות לדבריה או שהיא עושה פארודיה על עצמה ועל הסגנון.

במיוחד ניכר הדבר בשטיחותן של הדמויות, בשינויים המהירים, הלא מוסברים והלא תהליכיים שהן עוברות. למשל, האופן שבו, למרות הניסיון לתאר סבל אנושי וכולי, פעם אחר פעם מצליחים גיבורי הספר במשלח ידם הצלחה כמעט מטאורית (מיד מגיעים מכל קצוות יפו כדי לטעום את האוכל הטוב של שמחה, לקנות את הרהיטים המופלאים של פישקה, את השמלות היחידות במינן של רשלה עבולאפיה).

הספרים של שפרה הורן נמכרים בהמוניהם, מעתה תחת השרביט האיכותית של "עם עובד". אבל בדיוק כפי שהוצאה הידועה כמסחרית יכולה לספק ספרים איכותיים ומרעננים, כך גם יכולה הוצאה מכובדת לספק רבי מכר של סופרים מנייריסטיים ומעתיקנים. העטיפה ושם ההוצאה אינם אלה דימויים פרסומיים וסמל האיכות הוא לא יותר מאשר עוד אייקון, העובד בשירותו של עקרון המסחר.