קומפולסיבי

הנה Doves חוזרים עם האלבום השני שלהם, The Last Broadcast. ג'ימי גודוווין והאחים ג'ז ואנדי וויליאמס, שאת אלבום הבכורה שלהם שיצא לפני שנתיים לא הפסיקו לחגוג, שבים ממנצ'סטר עם דיסק חדש ומשמעותי. זה הולך להיות דרים-פופ פרדייז, אז תכינו את מברשות השיניים.

הנה משפט המפתח: לדובז יש יכולות פופ אבסולוטיות. הם מיומנים בשליפת לחנים, והם מסוגלים לבנות כל שיר כך שיישמע נכון, שיעבוד, שיהיה נגיש. בדרך הם משאילים, גונבים, מושפעים או נשמעים כמו אלף דברים אחרים, אבל נדמה שזה נעשה עם סוג של השלמה. את להטטנות הפופ הזאת משלימים דובז עם גישה הפקתית מאוד רחבה ודי מוצלחת. בומבסטי וגרנדיוזי, הדיסק הזה גורם לך לרצות ולהגביר, ולא משנה אם אתה שונא את המוזיקה.

דוגמה מהחיים: דובז יאספו בשיר מסוים אלמנטים, שנניח, מישהו כמו הבטא בנד היו יכולים לקחת ולהשתמש בהם ברישול מסוים – ויערבלו אותם בצורה הכי מדוקדקת ונכונה תחבירית ואווירתית. הם מהדקים אקלקטיזם רב שכבתי, חוזרים מדי פעם לאיזו גיטרה אקוסטית ושוב מסתובבים, כשברקע תמיד נמצא לחן שקורא לך להתחבר אליו (בדרך כלל מהסוג מרומם רוח עם הנגיעה המדכאת). בשלב מסוים, ולנוכח העובדה המורגשת שבכל שיר באלבום הזה הושקעו יותר מדי שעות אולפן, נראה שכל העניין הופך קומפולסיבי.

מבין כל ההשפעות ותתי-ההשפעות שמוטלות כאן, זוהי דווקא ההתנהלות של דובז, שמזכירה לי יותר מכל את U2 ואת מה שהיה להם 40-50 שנה אחורה. אלבום טוב מאוד, על כל פנים, אבל מלוקק מדי בשביל התחת המצולק שלי.