רוץ, גדעון, רוץ

הפעם הראשונה שבה הבנתי את גודל ההישג הציבורי של גדעון לוי היתה כשישבתי עם אבא שלי בסלון בית הורי, ניהלנו עוד ויכוח פוליטי חסר טעם שעולה לטונים גבוהים, ואז הוא שלף את נשק יום הדין של הימין העממי – לקלל נציג של השמאל בכדי להעמיד אותי במקום. אבל בעוד שבדרך כלל אבא שלי מקלל את יוסי שריד "האידיוט", יוסי ביילין "הנבלה" ושולמית אלוני "הזקנה המגעילה", הרי שהפעם הוא הפתיע בצעקות: "תסתכל על החלאה הזאת גדעון לוי, איך הוא דואג יותר לערבים מאשר לעם שלו", והמשיך: "ואם הוא כל כך דואג להם אז איך זה שהוא לא יודע ערבית?"

וכך, אם אני לוקח את אבא שלי בתור אדם שמשקף במידה זו או אחרת את גוש הימין האותנטי, הרי שנעשה פה מהלך משמעותי ביותר – אנשי שמאל מסורתי כמו שריד וביילין, שבמשך שנים היוו מטרה לדמוניזציה של הימין, התחלפו בנקודת התייחסות אחרת. וצריך לזכור שאך לפני שנתיים שלוש גדעון לוי היחסית אנונימי היה רק בעל המדור "איזור הדמדומים" ב"הארץ", מדור שקוראים רק כמה מזוכיסטים מכורים לדבר, שמצליחים להתעניין בעלילות מוחמד הקטן והמסכן שחיילים רעים הרסו לו את החיים, ואילו היום לוי הוא לא פחות מסמל של כל מה שרע ורקוב בשמאל הישראלי: איש עיוור, מלא שנאה עצמית, יפה נפש שהולך שולל אחרי סיפורי הבדיות של הצד השני, חצי בוגד, חצי לא מבין מהחיים שלו, תבוסתן ואיש שראוי שהשב"כ ישים עליו עין פקוחה.

וזהו הישג עצום בשביל לוי: מבעל מדור שהוא בבחינת קוריוז שלא ראוי לתשומת לב אצל הזרם המרכזי של הפטריוטיות הישראלית, הוא הפך – בשנה וחצי של אינתיפאדה ואחרי מספר הופעות בולטות בתוכניות פטפטת מרכזיות – לאחד מהאנשים השנואים ביותר בחלק הארי של האחדות הלאומית. אני לא יכול לחשוב על מחמאה יותר גדולה מזו.
נגד לוי אוהבים לטעון שאכפת לו יותר מ"הם" מאשר מ"אנחנו" וזה עוד במצב שבו "אנחנו" נמצאים תחת מתקפת טרור רצחנית ומלחמה; שהוא מראה תמונה חד מימדית שתמיד תציג אותנו בתור הצוררים ואותם בתור הקורבנות התמידיים. אבל התשובה לקוראת עירית לינור היא כמובן שבזמן שבתקשורת הישראלית כולם כבר מזמן גויסו בצו 8 דחוף במיוחד, הרי שלא יזיק לנו (שלא לומר מאוד יועיל) שמתוך ג'ננת ה"תנו להם בראש" שבה מצויה המדינה יהיה איזה מישהו שיגיד בלי בושה: אנחנו אמנם ממגרים את הטרור אבל שאלוהים ישמור באיזה מחיר.

גדעון לוי והתגליות שלו אודות המציאות האכזרית לה אחראי צה"ל בשטחים הכבושים לא מעניינים את העמך והתקשורת הישראלית – הם מעדיפים לגלגל עיניים. אם נפגעת אוכלוסיה אזרחית במהלך פעולות צה"ל הרי שזהו הכרח שלא ניתן היה להימנע ממנו. הרשו לי לגחך מתחת לשפמפם – כל מי שבתוך עמו הוא חי, כל מי ששירת בצבא, כל מי שמסתובב ברחוב הישראלי בוודאי יודע מה חבורה של מג"בניקים עם מצב רוח טוב יכולה לעשות לכמה זקנים ונשים פלסטיניות. אתם הייתם עדים לכך כששירתתם בסדיר, ראיתם את זה כשעשיתם מילואים, אתם יודעים שיש מספיק חיילים שלנו שמתייחסים לאוכלוסיה הפלסטינית כמו כלבים, שמעתם על כך מהחברים הקרביים וקראתם על כל הדברים האלה במדור של גדעון לוי.

אבל כשגדעון לוי מציג את התמונה הזאת בפרצוף כולם מעדיפים לדבר על הצבא ההומני ופתאום לשכוח את כל הסיפורים הקשים ששמעתם מהחבר'ה שחזרו מפעילות מבצעית בשטחים. זה לא משהו שהצבא שלנו עושה, זה אספסוף, עשבים שוטים, יש מעט מאוד כאלה והם יעמדו למשפט. ובכל מקרה זאת הזיה של השמאל.

זה מה שמרגיז בגדעון לוי – הוא מציג את הדברים שכולם יודעים אבל לא מוכנים להודות בהם מחשש שהדבר יתפרש כחולשה בפני האויב; הוא שמאלני תקיף ולא אפולוגטי, שלא מרגיש צורך להדגיש שהוא קודם כל דואג לעם שלו (כמו השמאל הציוני השבע), אלא מעדיף להתרכז באנשים שבאמת אוכלים כאן הכי הרבה חרא. גם מבחינה סטטיסטית, אגב. הימין לא אוהב שמאלנים כאלה, זה מעצבן אותו. הם מעדיפים את השמאלנים שלהם בתור פוליטיקאים אופורטוניסטים, נלעגים, מתנצלים, מתרפסים כך שליצפאן יהיה קל לחקות אותם.

אבל גם אם הדעות הפוליטיות חלוקות ואתם לא בעד מדינה פלסטינית, גם אם אתם ליכודניקים שרופים או חס וחלילה מתנחלים, על דבר אחד צריך להיות קונצנזוס חובק ישראליות – אין סיבה ואין צורך להתעלל בחפים מפשע ולהפוך את חייהם לגיהנום בשום צורה כלשהיא (לא במלחמה ולא בשעת שגרה, אם יש כזה דבר שנקרא שגרה בשטחים). גם אם הם ערבים. לטעמי, זה המסר החשוב שעולה ממדוריו ודבריו של גדעון לוי ושיכול לפנות לכל החלקים בציבור.


בכך שגדעון לוי הפך לנקודת ההתייחסות השמאלנית החדשה, הוא בעצם שינה את כל היוצרות בשיח הלאומי. ככל שהימין לוקח שמאלה את הדמויות אליהן הוא מתייחס בכזאת שנאה הוא בדרך מתפשר בעצמו. לפני מספר לא רב של שנים, גדעון לוי היה סתם עוד קיקיוניסט בסטייל אורי אבנרי שלא מצליח להידבק לקונצנזוס. היום הוא שם שנישא בפיו של כל פטריוט כעדות להשלמת המהלך מאתוס "אף שעל" ל"שתי מדינות לשתי עמים". השששמאלניות הזאת – כמו מחלה – נדבקת בסופו של דבר. גם אם נדמה שזה לא ככה באמת. וככל שאוביקט ההתייחסות של הימין יהיה דומה יותר לגדעון לוי (הקיצוני, לכאורה), כך ימשך האימוץ של אידיאולוגיות שמאל מיינסטרימיות יותר. שזה הדבר הכי טוב שאפשר לבקש כרגע.

כי בסופו של הויכוח עם אבא שלי, הוא אמר בשיוויון נפש כאילו לא היו דברים מעולם: "צריך לפנות את המתנחלים המסריחים האלה ולהקים שם מדינה לערבים המסריחים ושילכו קיבינימט".