בלדה למנחוס

אחד הדברים שתמיד עיצבנו אותי ב-Badly Drawn Boy זה שהוא נורא מוכשר, במובן הקלאסי, הפשוט וחסר החתרנות של המילה, במובן הזה שגורם לאמהות ומורות למוזיקה לטפוח לו על הראש בהבעה שבעת רצון שרק אוטוריטות שמרניות מסוגלות להן ולומר: "אח, איזה ילד מוכשר". תוסיפו לזה את פרצוף המנחוס שלו, את השטיק עם הכובע ואת העובדה שנראה שהוא מתארח כל יום באולפן של ג'ולס הולנד (הדיקציה החגיגית והעקומה של הולנד בעודו מציג בשמחה את העילוי באדלי דרואון בוי עדיין מהדהדת לי באוזניים בכל פעם ששמו מוזכר), ותבינו למה במקור באדלי דרואון בוי מוציא אותי מדעתי. למרבה הצער, כל זה נכון רק עד שאני שומעת את המוזיקה שלו. המוזיקה שלו מיד מרגיעה אותי ומשכיחה את כל הטינה שיש לי כלפיו. כובע שמובע, מה זה משנה כשהילד כל כך מוכשר?


זה העניין בבאדלי דרואון בואי, או בדיימון גוך, הבחור שמסתתר (וגם זה לא ממש) מאחורי הפסבדונים. לא משנה כמה הפרסונה שלו, ההייפ התקשורתי שמסביבו והקונצנזוס הביקורתי שחבק אותו לפני שנתיים, כשהוציא את אלבום הבכורה שלו, ירגיזו, המוזיקה שלו תמיד תרגיע. הפופ האקוסטי, המלנכולי-אך-אופטימי, החובק-אך-קריר, המרגש-אך-קולי, והמאוד מאוד נעים שלו, תמיד יעשו את שלהם. המוזיקה שלו עד כדי כך אפקטיבית ביופי הפשוט שלה שעכשיו היא מצליחה לא רק לכפר על הפרצוף העגול והזיפים המעצבנים של גוך (אם שכחתי להזכיר), אלא גם על המעצבנות של יו גרנט. ועל דבר כזה מגיע לגוך לא רק פרס מרקורי, אלא מינימום פרס נובל לשלום.


התקליט הראשון של באדלי דרואון בוי, “The Hour of Bewilderbeast”, היה אחד מתקליטי הבכורה המרשימים, המוערכים והנערצים ביותר בתולדות הפופ, ולא במובן האואזיסי של המילה. אחרי כזאת יריית פתיחה היה לו הרבה מה להוכיח, והבחור עשה תרגיל טקטי מחוכם, כשהחליט באופן מסוים לוותר על הגול העצמי הבלתי נמנע של "משבר התקליט השני" על ידי כך שבמקום תקליט שני רגיל הוא יוציא פסקול לסרט – מוצר שהציפיות ממנו כיצירה מוזיקלית עצמאית מלכתחילה הרבה יותר נמוכות. ולא רק זה, אלא שהסרט שלו הפסקול הזה שייך הוא “About A Boy”, שהשם שלו אמנם מסתדר יופי עם באדלי דרואון בוי, אך מלבד זאת יש לו נתוני פתיחה די מבהילים. לא ראיתי את “About A Boy” ושמעתי שהוא הרבה יותר טוב ממה שהוא אמור להיות (שוב, עיקרון הציפיות הנמוכות), אבל צריך לקחת בחשבון את הנתונים הבאים: א. מדובר בסרט בכיכובו של יו גרנט. ב. מדובר בסרט על מערכת היחסים בין יאפי לונדוני חסר אחריות לבין ילד בן 12. ג. מדובר ב(עוד)אדפטציה הוליוודית של ספר של ניק הורנבי הבריטי (מלך ספרי ה"גברים במשבר התבגרות", שכתב את "נאמנות גבוהה" ואת “Fever Pitch”, שבעברית נקרא "קדחת המגרש" בגרסתו הספרותית ו"אהבה על הדשא" בגרסתו הקולנועית) בידיהם של יוצרי "אמריקן פאי"!!!


קשה להאמין, אך גם מזה יצא באדלי דרואון בוי בכבוד, והפעם בעזרתו האדיבה של המפיק טום רות'רוק, שבהקשר האקוסטי-פולקי הזה צריך כמובן לציין את עבודתו עם אליוט סמית', אם כי הוא עבד בין היתר גם עם בק. לצד הפסקול של בל וסבסטיאן ל"אגדות וסיפורים" של טוד סולונדז (שמרוב התלהבות שכחתי להזכיר אותו בביקורת על הסרט), הפסקול של באדלי דרואון בוי ל”About A Boy” הוא הפסקול הטוב ביותר שיצא לאחרונה. ראשית, ראוי לציין שגוך התייחס לפסקול הזה ברצינות הראויה לתקליט אולפן לכל דבר (והדבר ניכר גם בעטיפה הפנימית המושקעת של הדיסק, במסע הפרסום שסובב אותו וכו') ולא בזלזול החלטוריסטי-פונקציונלי שבמקרים מסוימים מאפיין פסקולים לסרטים. התקליט מתחלק פחות או יותר שווה בשווה בין שירים חדשים ממש לבין קטעים אינסטרומנטליים אווירתיים, והחלוקה הזאת עובדת מצוין שכן הכשרונות של גוך הולכים בעת ובעונה אחת לשני כיוונים – גם לכיוון של כתיבת מלודיות יפות ופשוטות ברמות בריאן ווילסוניות כמעט וגם לכיוון של רעיונות מוזיקליים טובים שלא תמיד מתפתחים לכדי שיר מובנה ממשי. הפורמט הפסקולי מאפשר לגוך ללכת לשני הכיוונים האלה, ובהחלט ניתן ליהנות משניהם בהאזנה לאלבום גם ללא שום קשר לסרט עצמו. או שאולי יש לומר שאפשר ליהנות מהם עד שנראה את הסרט ולא נוכל יותר לנתק את הצלילים מפלבולי העיניים של יו גרנט.