מטומטם אביך

אדמה וכבוד תמיד היו הבסיס לשפיכות הדמים בעולם. יש משהו מרגיע בידיעה הזאת. אנחנו לא הדפוקים היחידים. בכל מקום אנשים מתים סתם, בגלל רגבי עפר. האדמה הקדושה סופגת את הדם שנשפך למענה, עד שלא נותר עוד מי שיעבוד אותה. לא במקרה "מאחורי השמש", סרטו של הבמאי הברזילאי וולטר סאלס ("תחנה מרכזית ברזיל"), הוא אלגוריה מושלמת לקיום כאן. הוא מבוסס אמנם על ספרו של הסופר האלבני אסמאעיל קדארה, אבל יש בו איכויות שיתאימו לכל מקום וזמן. הבמאי הברזילאי זיהה אותן והתאים את הסרט לברזיל, אבל ברור שהעלילה היתה יכולה להתרחש גם כאן או בצ'צ'ניה. זה סרט מקסים ופיוטי על האיוולת שבנקמת הדם. טרגדיה קלאסית, למי שמחפש תירוץ להזיל דמעה בחסות החשכה.

במשך דורות, שתי משפחות איכרים בכפר נידח מסוכסכות ביניהן בגלל חלקת אדמה. אי אפשר ליישב את המחלוקת בגלל כבוד המשפחה. אין סיכוי לשלום, בגלל המסורת. כל רצח גורר נקמה, כל נקמה רצח. הדם טרם הצהיב על הבגדים, ומעגל נקמה חדש מתחיל. בני המשפחה הולכים ומתמעטים. המשפחה מאבדת את רכושה ואת בניה. נותרים רק האב, האם, ושני הבנים האחרונים. על פי המסורת, הבן הגדול חייב לנקום במי שהרג את אחיו. הוא יודע שמרגע הנקמה ימיו יהיו ספורים, אבל אין לו כוח לסרב לאביו. אחיו הקטן, גיבור הסרט, יודע שהוא עתיד לאבד בקרוב את החבר היחיד שלו. הוא מקווה שאחיו הגדול יצליח לפרוץ את המעגל ולברוח. הוא מפנטז על בת ים קטנה, נסיכה קסומה שתגאל אותם מהחור הנידח ותראה להם את העולם. קרקס נודד שעובר בכפר מלבה את חלומותיו, ומעניק משמעות לחייו.

מי שאהב את "שעת הצוענים" של אמיר קוסטריצה, ימצא ב"מאחורי השמש" קווי דמיון (פחות בהומור, יותר באסתטיקת השיניים הרקובות). גם כאן, המספר-הילד מצליח לשבות את הלב בתמימותו. גם כאן, העליבות והעוני הם קרקע פוריה לפנטסטי. על פי מיטב מסורת הספרות הדרום אמריקאית, המוצא מן המציאות הקשה הוא בבריחה אל העל-טבעי והמופלא, מה שרק מדגיש את האירוניה הטרגית. אין פתרון, אבל יש מוצא, והוא לא בהכרח קונבנציונלי.

"מאחורי השמש" הוא מה שנקרא אצל האמריקאים "סרט זר איכותי": הצילום האפלולי מצוין, הסיפור בנוי היטב, ומי שגונב את ההצגה הוא כמובן הילד, שחקן מדהים שהגיע מתיאטרון רחוב. מצד אחד הייתי רוצה להמליץ, כי זה סרט טוב. מצד שני, מזמן לא יצאתי כל כך מדוכאת מהקולנוע. לאמריקאים זה "זר", לנו זה יותר מדי מוכר. הכמיהה אל הנשגב עלולה להטעות - במנשר לעיתונות נכתב שהסרט חדור אופטימיות ותקווה. לא מצאתי בסרט שמץ של אופטימיות, והתקווה היחידה שהוא נטע בי היא שיבוא יום וגם מכאן יצאו "סרטים זרים" כאלה, שיצליחו לתאר בחוכמה את חוסר התוחלת שבמעגל הנקמה. אולי מישהו ילמד מהם פעם.