פסיכי-סולידי

האנגל של איתי היא תמיד נקודת התצפית של הקליע במעופו, של הפגז בפיצוצו ושל הפגוש בהתרסקו אל הפגוש האחורי של הרכב שלפניו. משום שכתבנו לענייני אנגל הוא הדבר הכי אמיץ שראתה התקשורת העברית מאז שמיכה פרידמן ישב באולפן בלילה ההוא של הטילים הבגדדיים והרגיע, "מדובר בסופת רעמים". העיתונאים הישראליים מעדיפים את פמליית ראש הממשלה ואת "הרקולס 1", המטוס של הראש, כזירת כתבות "השטח" שלהם. יש שמחמירים עם עצמם ומרחיקים לכת עד לקוקטיילים על הדשא של שגרירות קנדה, כדי לגרד איזה סקופ. איזו זווית ראייה קרובה מן הקרוב אל מה שקרוי "פנים אל פנים עם המציאות".

אבל לא אנגלנו. בשבילו לכסות את המלחמה באפגניסטן פירושו להתמקם בתוך אפוד טאליבני, במסווה של מסעדן צרפתי שדעתו נשתבשה, לרוץ אל מול קניהם השלופים של אנשי הדיוויזיה המוטסת ה-82 ולשתף, "מכאן, המלחמה נראית שונה לחלוטין ממה שרואים בערוץ הנייקד ניוז ב'אגו'". בשביל אנגל, "חומת מגן" הוא לא נושא לדיון סלוני בפאטיו של משפחת כספי בנאות פיתוח, אלא משקפי ראיית לילה, תנועה רגלית חרישית עם כוח החלוץ – ושמפקד הימ"מ יפסיק לחסום לו את הפריים, בבקשה – ומצלמת זרת שמחוברת לרשת ההסוואה של הקפל"ד.

לפני שידור הכתבות, כל החבר'ה מאולפן שישי סופקים כפיהם בהשתאות ובהנאה וממלמלים איזה "כתבנו, איתי אנגל, יצא לראות מ ק ר ו ב את שגרת הלחימה של כוחות צה"ל". הנאומים של רוני דניאל, אחרי זה, והפרשנות של אהוד יערי, היא בטעם פרווה דליל, מהול בהרבה אוויר חם. זה דבר אחד לומר "מקורות מוסרים לי כי", כשהמקורות שלך נמצאים מהעבר השני של האנטנה הסלולארית בצומת מסמיה, וזה משהו אחר לגמרי לומר "הריח החריף של הגופות מלמד טוב יותר מאלף תמונות, על מה שבאמת התרחש כאן". והנחיריים, נחירי איתי. והאותנטיות, ריאליטי טי.וי.

וכמובן, שהאוקסימורון המובלע בתוך השיגור של אנגל לקיני הפורענות בכל רחבי הגלובוס, נובע מחזותו הגרמית, המיוסרת, האריסטוקרטית בדיפרסיה. לי הוא מזכיר, יותר מכל, את שחר סגל בנוסח מהודק, מאוד, ערב "בלוז לחופש הגדול". סטודנט לקולנוע, עם שריטה במקומות הנכונים שבשבילו חדשות הן אמנות ומלחמה היא הסטודיו, לאו דווקא נווה-אילן. בסנטר החסידה שלו ובאף הנשר המזרח אירופאי, כמו גם בבלייזרים המוזרים ובצווארוני הגולף, אנגל הוא לא רק קורבן אופנה ברמות ששום חברת חדשות ישראלית וזרה לא הצליחה לייצר עדיין, אלא גם הדבר היחיד שמתקרב לעיתונאות כפי שהיא מתוארת במדריך המקוצר ל"הבדל בין טחאוות לדיווח חדשותי".

עם כל זה, משהו במשאלת המוות של אנגל, מביא את החרדה, בכל פעם שהוא עולה לאוויר, שהוא בעצם שותף לאיזו קנוניה של פסיכים בעלי נטיות אובדניות, שעיתונות היא רק סיפור הכיסוי שלהם, או לשאיפה כמוסה להיכנס לספר השיאים של גינס תחת הערך "היחס המופרך ביותר בין סיכון מקצועי לתמורה", או סתם, מישהו שנורא דחוף לו להוכיח משהו למניאק ההוא שלא קיבל אותו לגיבושון של "שלדג", והיום, איפה '"שלדג" ואיפה איתי אנגל? בעצם, באותו מקום. הוא שאמרתי, מי שלא קיבל אותו דרך הדלת הראשית, יקבל אותו דרך החלון, עם תעודת עיתונאי ורשיון לצלם. ורק שלא יגיד "בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלום". שיחזור. בשלום.