הראיס מקסימוב

"נלכד!" זעקו כותרות העיתונים. "נתפס!" ייבבו עדכוני החדשות הסלולאריים. "חוחית", הזעקתי את אשתי ממלאכת האפי-ליידי, "הם שוב חטפו את אייכמן?" הדובשניה הרימה ראשה מזוג רגליה הארוכות והמהמה, "זה בטח ברגותי". אבל גם אותו כבר לכדו. אז מי נשאר? "אולי יחייא עייש?" הצעתי. "הם פוצצו לו את המוח עם פלא-פון, אתה לא זוכר?" כן, כן, היה איזה משהו עם הנדסת ביטחון המדינה. אבל גם זה כבר קרה, כלומר, התרחש בעבר. אז מי, בשם בן-לאדן, נתפס? מי הדג השמן שנפל בחכתם של עיתוני הצהריים? "אוסאמה, זה בטח אוסאמה. אמרתי לך שהוא לא יגיע רחוק עם הכליות הדפוקות שלו". הפשוש גיחכה בהתנשאות ופלטה, "אתה לא מבין כלום. כותרת בנפח הזה, תמונה בממדים האלה שמורה רק לאחד". כוסאמק, גלש האסימון, "הראיס?" שאלתי (כלא מאמין). "בדיוק", חייכה בניצחון. "הם הביאו אותה לראיס בהפוכה". יא סלאם, הם סוף-סוף עשו את זה.

אבל השמועות על חורבן המוקטעה היו מוקדמות מדי ואת קריאות הניצחון של לוחמי "אגוז" החליפו פניהם (המכוסות בכובע גרב (?)), של לוחמי היחידה המשטרתית הרומנית המיוחדת (לא, לא מדובר בפתיח לבדיחה על פרסים, אופנת קרב אף פעם לא היתה הצד החזק של אחינו מהבלקן). והדמות הלא מגולחת ביניהם? עופר מקסימוב, הלא הוא "מקסימום מקסימוב", או "בוני, המהמר הכפייתי, מ'בוני וקלייד', הצמד שהחוק אוהב לשנוא", או "אחיה של זאת המסכנה מחולון (מחולון, לא? אני בטוח שהיא מחולון במקור) שהרימה את המדינה בעוקץ שדפקה לבנק ההוא (משהו עם "מסחר") וכמעט שהפילה את הנגיד (כאילו שאין לו מספיק קקי על הראש גם ככה) ואת המפקח על הבנקים, ובכלל, הזאת שנראית די לא בעניינים ואם כזאת אחת הצליחה לרושקן את הקופה בשקט-בשקט, אז תחשוב מה יקרה פה כשמקצוענים של ממש ייכנסו לעסק". אה, האח של הזאתי. מכיר אותו.

אבל בעצם, עם כל הכבוד להרשל'ה מאנטליה, הגיבור הלאומי החדש של הדימוי העצמי מהתחת, זה שווה באמת את כותרות הענק? או שכן? משום ש(כאילו), מייטי מקסימוב הוא נוכל קטן, שהתנפח והתנפח מעל ומעבר לממדיו האמיתיים – ומה הוא רצה בסך הכל? לבנות מגדל ז'טונים בלי שאף אחד מהשמאל ייכנס לו באמצע. מה כל-כך מסובך בזה? אפילו להמר (בחו"ל) אי אפשר (שם) בשקט. ונכון שאתי ("אסתר", יש בזה משהו פורמלי יותר) אלון היא גיבור טראגי מטעם עצמה ונכון שה"פרשה" "הסעירה את המדינה" כמו שאוהבים לרשום במוספי סיכום מיוחדים לשנת הלוח העברי, ובכל זאת, ובכל זאת, כולה עופר מקסימוב, סרדין פשע בלתי מזיק שבטח לא היה מזיז לאיש את השטרונגול אם היה ממשיך להמר לו בנחת באיזה קזינו נידח באריטריאה הדרומית. כולה מהמר כפייתי. יש כאלה עשר בשקל מתחת לכל מכסה קוטג' בקפריסין.

אז למה, ולמה באמת, התפלצו עורכי החדשות והתפקעו מהתרגשות כל מנסחי הכותרת וסדרי העמודים כשהורידו לדפוס והעלו לשידור את הידיעה כי המלך הבלתי מעורער של ענף הבלאק ג'ק נלכד (ועוד ברומניה)? משום שלרגע קצר, הפיתוי, הקסם המשכר שבהשתעבדות לצהוב ולירוד ולטראשי ולשולי השתלט על כולם. אפילו "הארץ" המכופתר ("אני מבקש שתשאיר את הדרכון שלך בכניסה לקזינו, אדוני") נתן כותרת בלמעלה של העמוד, מה שלמשל, לא העניק לידיעה על ההימורים של המיועד לשעבר לתפקיד היועמ"ש, רוני בר-און, סיפור גדול בהרבה מבחינה ציבורית. אבל הפיתוי, המשיכה הממגנטת לצד הביבי בעשייה התרבותית/תקשורתית קפצה על עורכי הלילה והדביקה ללחייהם נשיקה מצלצלת. "הותר לפרסום", עלאק. ביג דיל. שים עשיריה על 25 אדום.

הנה רגע אותו לא יגזרו וישמרו כ-ל עורכי החדשות בארכיון התיעוד הפרטי שלהם. משום שסיפור לכידתו של מקס הזועם בדרכים (בוקרשט יפה באביב) בוודאי אינו בעל חשיבות ציבורית, היסטורית או אחרת, יותר מתוכניתו המדינית של פרס, למשל, מהירידה בשער הדולר ומהרפורמות המיועדות ברשות. אבל מכיוון שהעיתונות הולכת שבי אחר מה שהיא מחשיבה להיות "רצונו" של "ההמון", הוגשו הכותרות המגוחכות הללו כמין שירות מתנשא, מופקע מכל קונטקסט, לגוש הטמטום האנושי הצורך תקשורת. "המדיה" יודעת מה מעניין אותו, וגם אם זה לא מעניין אותה, זה מוכר עיתונים ומעורר זקפה, ומה מתאים יותר לפתוח אתו את הבוקר בתור לשוקו במכולת מאשר שיחה על "וואלה? תפסו את ההוא, אחיה של ההיא". מי? מי? עופר מקסימוב. תחזרו שנית. עופר מקסימוב. לא מכיר אותו בכלל. בעצם, אולי כן. משהו עם רומניה. מה הסיפור איתו בכלל?