זביקה

איפשהו בתקופה הזאת לפני חמש שנים היה לי יום הולדת, והלכתי לראות בקולנוע תל אביב את "סיפורו של לארי פלינט". הלאה, החוצה, אני אומר לעצמי (וזה לא שלא נהניתי מהסרט, פשוט תמיד במעברים האלה יש ריח של שתן) ומתעטש. הכל טוב, הלוך ושוב בבוגרשוב, כשלפתע אני מאתר בלי הכנה מוקדמת, במכונית אדומה ונוצצת ומפעפעת גלאם, את צביקה פיק. צביקה, אני נרגש אליו, אני מעריץ אותך, אתה ענק. הוא מחייך אליי חיוך של פימפ. "יופי, אז תקנה את האוסף המשולש".

שתים עשרה וחצי שנים עברו, ואני עדיין זוכר את היום הזה שלא חדל מלהתקיים במוחי, חוזר על עצמו, מתרוקן ומתמלא כמו המיכל של השירותים. צביקה פיק עדיין בטופ. תמיד היה, והפעם שם המשחק הוא רב תחומיות. אתר אינטרנט, אופרת סבון, אלו הם אילוצי העתיד. דווקא מתאים עכשיו איזה אוסף חדש, לדעתי, אבל צביקה מחליט לפרגן באלבום עם חומר מקורי. תשמעו, ברגע שאדם כמו לאה גלובוס כותב לך שיר, ואני יכול להגיד את זה מהניסיון האישי שלי עם הבחורה, אז קשה להניח את הכלי בצד ולהמשיך כרגיל. חוץ מזה, אם תוך חצי שנה לא יוצא פסקול המחזמר "מרי לו", מותר לכם לקרוא לי זונה ממין זכר.

"הלילה הוא הלילה" והצביקה הוא הצביקה, זה מה שיש באלבום החדש שלו, תרצו או לא תקבלו. בבלדה, בדאנס, בלטינו-סינגולדה, ברוק. הכל צביקה. ואיזה רוק - אני לא יודע אם יש אנשים שמסוגלים לשכוח כמה הרבה רוק ייבא צביקה לארץ מפולניה (אולי מאנגליה קצת יותר) – אבל כאן הוא פשוט מפציץ. ב"בלב גבר אוהב" (עם מילים של אלי קפה) המדהים וב"המופע הגדול" (של יואב גינאי), הגיטרות הופכות להיות מסוכנות, כמו שאומרים, וזה עובד. זה עובד טוב יותר, לטעמי, מהדאנס שהוא מלביש על שירים כמו "אל תקחי אותי לאמסטרדם" (בטח זה רק אני, אבל איכשהו הלחן מזכיר לי בקטנה את "דיווה"). ובכלל, עם הדיסטורשן המצחיק הזה, צביקה מזכיר פתאום את פבלו רוזנברג בתקופה הפרה-אסלית שלו. ואם יש ריח של סטלה מאריס ברקע, אתם יודעים שאני הסנאי הכי שמח. גם כשהמפרט נופל לי לתוך הסחוג.

"הה-תמי/א-הה ממי/בואי, בואי/כי אני כבר לא שקט/הה-תמי/א-הה ממי/גם אם זהו/לא פוליטיקלי קורקט". הוא כבר יצא לפנסיה, אבל אהוד מנור מפליא כאן עם השיר הטוב ביותר שלו בכל הזמנים, לבטח המדויק ביותר. קראו שוב את המילים. אני סומך עליכם שאתם יכולים לדמיין כמה טוב זה נשמע, עם לחן וביצוע של צביקה פיק. הכינו את חומר הסיכה האהוב עליכן, אני בא.