בוזגלו אקספרס

"הישראלים החדשים", רצועת שידור חדשה בערוץ "בריזה", נועדה לתת פתחון פה טלוויזיוני לציבורים שבדרך כלל לא זוכים לחשיפה התקשורתית הראויה מעבר לאיזכורים כמעט איזוטריים, בוודאי בהתחשב בגודל היחסי שלהם באוכלוסיה. את "הישראלים החדשים", המשודרת ארבע פעמים בשבוע, מנחים לסירוגין ומראיינים אורחים אחד על אחד: שאול ביבי, אבישי בן חיים, חנוך דאום ודורון צברי. כל אחד מהם ממונה על נושא: ביבי על המזרחים, בן חיים על גזרת ש"ס, דאום והמתנחלים וצברי ותושבי הדרום. כל הארבעה אינם מנחי טלוויזיה במובן הניסים משעלי של המילה, אלא עיתונאים ואנשי תקשורת סקרנים. הדבר מקנה להם יתרון איכותי – הם לא עסוקים בהתנגחות השגרתית המוכרת לנו מהמשפט "אני לא הפרעתי לך, אתה אל תפריע לי", אלא מעדיפים לנהל שיחה אינטיליגנטית ורצינית בעניינים שעל הפרק. מאז דב אלבוים ו"חוצה ישראל" לא היה כל כך נעים לראות שני אנשים משוחחים.


שאול ביבי הוא דוגמה מצטיינת – בתוכנית הראשונה של "הישראלים החדשים" הוא ראיין את ד"ר שאול צדקא, אידיאולוג קצת הזוי, לשיחה מחכימה שנסבה סביב תפקידו של השמאל האשכנזי בכשלון תהליך השלום והעלאת השערות של מה היה קורה אם מזרחיים היו מנהלים את המדינה, עד כדי כך שגם אם אתה לא מסכים עם כל המסקנות שהציג צדקא בדבריו אתה לפחות יכול להתרשם מהאופן המכובד והשליו שבו הן הועלו.


ביבי הוא לא המזרחי שהטלוויזיה הישראלית מנסה למכור לנו כבר שנים. את המרואיינים העתידיים שלו לא תראו אצל הג'ינג'י או כל אחד אחר שמטפח באופן מסורתי את דמות המזרחי כאיזשהו קופיף שמרקד מול קהל אשכנזי שמוחא כפיים, או לחלופין איזה חכם אלף לילה ולילה כמו ז'וז'ו אבוטבול. כשבדיאלוג בינו לבין צדקא היו יותר ח' ו-ע' מאשר בתשדירי הסופרמרקט של גיל חובב – וכקונטרה טלוויזיונית משמעותית לאנשי בידור מזרחיים נלעגים – ביבי הוא מזרחי וישראלי חדש שקורא תיגר על ההגמוניה האשכנזית הציונית: הוא לא שירת בצבא, אין לו השכלה גבוהה והוא אוהד בני יהודה. לא משהו שהאמא הפולניה שלכם הייתה רוצה שהילדה שלה תביא הביתה. האופן שבו הוא מתנהל באולפן משקף זאת בבירור – ביבי הוא פנתר שחור. לא במובן המיליטנטי, אלא יותר באיך שהוא מצטייר: ללא כחל וסרק, שולט בחומר, מרוקאי לגבות.


כל שאר מנחי "הישראלים החדשים" ניחנים באותן תכונות: דורון צברי המראיין את דניאל בן סימון ורוצה להבין כיצד תושבי עיירות הפיתוח נותרו מאחור; אבישי בן חיים המנסה לחשוף את דמותו האמביוולנטית של הרב דוד יוסף, בנו של הרב עובדיה, וחנוך דאום, יקיר וואלה! תרבות, שלא מצליח לסחוט מהפובליציסט החרדי המשעשע קובי אריאלי אם דתיים מזדיינים או סתם תוקעים דרך חור בשמיכה.


חשיבות "הישראלים החדשים" היא עצומה – רצועת השידור הזאת הינה הזדמנות פז להפריך מיסקונספציות ולהבין כיצד הממסד האשכנזי הלאומי (כשם קוד לתופעה רחבה בהרבה) דרס, דורס, רמס ורומס כל גילוי של שונות או אינדיבידואליות. כל אחת משלושת התוכניות – ביבי והמזרחים, צברי ותושבי הדרום ובן חיים וש"ס – מתכתבת ומשלימה האחת את השניה. דרך שלושתן ניתן להבין כיצד קבוצות שלמות ומרכזיות בחברה הישראלית סובלות מהזנחה עד דמוניזציה. כך שגם אם דבריו של הרב דוד יוסף גורמים לי באופן אישי להחוויר בפחד מוות, הרי ש"הישראלים החדשים" אינה מציעה התקרנפות, היא מציעה הבנה של תופעות (הנהיה של יושבי עיירות הפיתוח אחר מפלגות הימין) ונכונות להקשיב (האג'נדה הדתית חברתית של ש"ס). "הישראלים החדשים" היא האפטר פארטי של בקשת הסליחה "ההיסטורית" ההיא של אהוד ברק – יש בה את כל המרכיבים שיהפכו אותה למסמך המתעד בעזרת עדויות חשובות את הצד האפלולי שמבן גוריון ואילך.


ולא בכדי לא הזכרתי כאן את דאום והמתנחלים, שהרי מבחינה קונספטואלית יש כאן ניסיון ליצור ברית של מקופחים בין כל הארבעה, כאשר המכנה המשותף בין כולם הוא לכאורה ההתעלמות של הממסד האשכנזי מהצרכים התרבותיים, החברתיים והסוציאלים של הקבוצות הנזכרות. אבל מדוע לכאורה? מכיוון שמארבע יוצא אחד.


המתנחלים מעולם לא היו קבוצה מקופחת ומעולם לא קופחו בשום צורה כלשהי. מרגעי העלייה הראשונה לסבסטיה ברור שהמתנחלים הם קבוצת אליטה אשכנזית של רבנים מיוחסים ובני רבנים, אנגלוסקסים, יוצאי יחידות קרביות ואהרון דומבים למיניהם. שלא כמו בני עדות המזרח, המתנחלים קיימים בנרטיב הציוני ועוד איך; הם זוכים לתמיכה מבית המחוקקים ויש להם שופר תקשורתי הזוכה לתמיכה כספית מהכנסת; בניגוד לתנאים המחפירים בעיירות הפיתוח (שכונות רכבת, מחסור במקומות עבודה, פשיעה ומערכת חינוך בקנטים) ההתנחלויות זוכות להשקעה לא פרופורציונלית ביחס לחלק שלהם באוכלוסיה. לא בכדי זעק דניאל בן סימון בראיון עם צברי על כך שכביש עוקף טיזינבי עולה ארבע מאות מיליון שקל בזמן שהמובטלים הנצחיים בקריית מלאכי מצביעים ליכוד ולא מבינים שעלותו הממוצעת של מתנחל, סימפטי ככל שיהיה, דופקת אותם בתחת.


ואם תבדקו כיצד חיה משפחה מרובת ילדים באריאל מול משפחה מרובת ילדים של חרדים מזרחיים בבני ברק או אור יהודה, בוודאי שלא תופתעו לדעת שהפערים הם עצומים. הפערים הללו קיימים גם בהשוואה לחילוניות בתל אביב ובפריפריות הקרובות (ובצורה קשה יותר), אבל זה לא בא להפחית מעצם זה שהצגת המתנחלים כטעוני טיפוח באיזושהי צורה היא שערורייתית. לשים אותם בכפיפה אחת עם אוכלוסיות אנדרדוגיות באמת היא טעות. עדיף היה למפיקי "הישראלים החדשים" לקחת את המשבצת של דאום, ולא שחס וחלילה אנחנו באים לקחת לו את העבודה, ולתת אותה לנציג של עוד ישראלים נוכחים נפקדים, וכאלה לא חסר: רוסים, אתיופים, ערבים, דרוזים, בדואים. ואגב, אם מטרת ההצגה של המתנחלים ב"הישראלים החדשים" היא להציג את המתנחל בדמותו האנושית ולא כפי שהציבור תופס אותו, הרי שנעשתה כאן טעות. אין לנו ספק שהמתנחלים הם בני אדם, שיש להם רצונות ואהבות, שהם פוחדים מפיגועים ולא צמאי דם, הויכוח עימם הוא אך ורק במישור האידיאולוגיה. וזה ויכוח שלא לוקח שבו