אבל מה בעצם נאמר פה?

פטריוטיזם רופס במסווה של מחווה לעידן שכולו זאכער, מייפל וקרמל – שהיה למעשה אחת מתקופות החשיכה המצמיתות ביותר בתולדות העת החדשה (הלא היא ההיסטוריה האמריקאית) – זהו המוצר שיצא תחת ידיו של פרנק דרבונט ("גרין מייל" ו"חומות של תקווה"), במסווה של הסאגה הפוליטית/הומניסטית החדשה של יוצר הסאגות הפוליטיות/הומניסטיות וכו', הלא הוא וכו'.

וזה לא שדרבונט לא התיישב על כסא הבמאי והחנה בחוץ לאנד-רובר מלא בכוונות טובות. אז זהו, שהעסק המשומן של "כוונות טובות" – בדומה לניתוחים פלסטיים – סובל מפערים בין הבטחה למימוש, אולי בין פוטנציאל למעשה. לא חשוב, אם אתם חושבים שהאקספוזיציה הזו הייתה מסובכת מהתחת, עומדת כולה על כרעי דימויים לשוניים משובשים ובכלל – טרחנית, ראו זאת כשירות חינם לקוראי וואלה! המתעתדים לצפות בסרט, מעין גיבושון, או סימולציה המדמה בדיוק את רעותיו של הסרט. והן רבות. וזו הרוח הכללית של הביקורת, אז תתאמנו.

ועל פניו, סיפור המסגרת של "מג'סטיק" (שמו של אולם קולנוע שנסגר בשל "המצב" – האמנות המתכתבת עם עצמה וכו') מעניין. זהו סיפורו של פרנק אפלטון, שהוא גם תסריטאי וגם פילוסוף, וגם מחזק את הטענה המוסכמת על כל בוגרי "מבוא לפילוסופיה א'", שאפלטון היה נכנס גם הוא ל"רשימה השחורה" בתקופת הסנאטור מקארתי בשנות ה- 50 בארה"ב, הלא היא ישראל של ימינו בגלגולה מעבר לאוקיינוס האטלנטי, לא כולל מגילת זכויות מצורפת לחוקה – אילו היה מחפש פרנסה בהוליווד, שזה מה שאפלטון (כלומר, פרנק) עושה ומיד קופצת עליו ההאשמה המרושעת כי הוא (תסריטאי בהוליווד או לא?) קומוניסט, כלומר סכין יפני בגב האומה ואם היה בעל דרכון מצרי ומוסלמי, בכלל, אללה יסתור, לא היה מצליח לעלות אפילו על מטוס לוושינגטון כדי להעיד בפני הוועדה של הסנאט.

אבל לאפלטון משחק המזל ורגע לפני שעולמו חרב עליו, הוא מעורב בתאונת דרכים – סוג של משאלת מוות תרבותית, אם כבר מדברים על סמלים – שגורמת לו לאבד את זכרונו, אבל לא את מצפונו ואת יושרו האינטקלטואלי והופ אמרת "אינטלקטואל" ומיד קופצת לראש דמותו של לוק טרימבל, הבן האובד של העיירה הכל אמריקאית לוסון, שקיפח את הביוגרפיה שלו ואבדו עקבותיו בליל הפלישה לנורמנדי ומאז הוא מעין התניית קוואץ' סנטימנטלית כזו, שבכל פעם שמזכירים את שמו, מישהו מוכרח להתחיל להתייפח. ורוצה הגורל שאפלטון דומה באופן שרק בהוליווד אפשר להעלות על הדעת לאותו טרימבל, והוא חוזר לעיירה וכמו ריצ'רד גיר ב"סומרסבי" וז'ראר דפרדייה ב"שובו של מרטין גר" משחק אותה קשה לפענוח, אניגמטי/סקסי כזה (אבל עם משמעות שמחכה להתפקע), שזה טרנד שהולך היום חזק בקרב מעריצות הניו-אייג' ומבלבל אפילו את אביו (מרטין לנדאו) ואהובתו הכל אמריקאית (לורי הולדן הבלונדינית, חבורה של ספקנים, אלא מה?), החושדים בו, כלומר, מפללים לכך שאכן אפלטון הוא טרימבל וכו' וסדר שיהיה פה בבקשה, כי גם אני אחרי רבע שעה בערך איבדתי את הסבלנות, אבל האתיקה העיתונאית מחייבת ואתם יודעים, וככה בזבזתי עוד שעתיים מהחיים. והזהרתי אתכם מהביקורת.

וה"מג'סטיק", סרט שהקדימון שלו הבטיח ה-כל ולא קיים שום דבר, היה אמור לעסוק במקארתיזם ובעכברושיות של התקופה הכי "חפרפרת" שהיתה, ואולי אפילו למתוח את גבולות הקלישאה המושגית שהיא – כנראה – הדרך היחידה של הוליווד לעכל מציאות שיש לה התחלה עקומה, אמצע דפוק וסוף ממש גרוע – אבל סופו שהפך למלודרמה במסווה של פסיכולוגיזם פטריוטי – ואפילו אם עלינו כאן על ז'אנר חדש – הרשו לי להתנער ממנו ולתבוע מדרבונט לעשות תחקיר היסטורי ברמה הכי אלמנטרית שאפשר לפני שהוא תוחב את ידו לתוך בד היוטה של ההתנהגות האנושית ומבקש לתרצה כשגיאה בתוכנה – הקומוניזם הוא עדיין חטא קדמון בלתי נסלח באמריקה, גם היום לאחר תבוסתו הניצחת, וגם המקארתיזם היא תקופה שאפשר – אם נאחזים גם בפוביית בין לאדן – להבין בנסיבות מסוימות וחוץ מזה, למי שלא יודע לנהוג ולא יודע להבדיל בין ימין למרכז, שלא יופתע למצוא עצמו יום אחד באיזה חור במערב התיכון מנסה לשכנע אנשים שזה לא הוא, בשום פנים ואופן, שנלחם בנורמנדי, אלא סתם מישהו אחר, הרבה פחות טוב, מישהו ששייך למיעוט הנרדף.

אבל גם לשם הוא לא שייך באמת מכיוון שהוא היה שיכור וחרמן והשד יודע מה כשנטה שמאלה (מדי), העיקר לא לבגוד, לא לבגוד באמא, כלומר באמריקה, כלומר בנוסח שלה ל"כך יש לנהוג בדעות שונות", שבסך הכל, די מתקבל על הדעת, אם מביאים בחשבון כמה פחד – מוצדק, בוודאי! – היה בעולם מהמכונה האדומה המשומנת שקרסה כמו טור קוביות דומינו (האירוניה, רבותי, מכה, ובגדול!), ברגע שמישהו נתן לה את הדחיפה הקטנה מבפנים. אגב חופש הביטוי – מקארתיזם היתה תופעה מזעזעת בקהותה ובצרות ראייתה את העולם ואמריקה הנוכחית, לפחות הרשמית, עדיין לא הצליחה לנסח, מה בכלל, אם בכלל, היה דפוק בה כל-כך? והתשובה שלי: כל מה שדפוק ב"מג'סטיק", רק שלהיפך. והביקורת היא כלום לעומת הסרט. באמא שלי (שהיתה חברה במפלגה הקומוניסטית ברומניה). ואם זה היה תלוי בדרבונט, הייתי ממשיך וממשיך וממשיך.