חנוך דאום נגד ניסן שור, סיבוב שלישי

איני מקופח כי יש לי די הזדמנויות להשמיע קולי? אוי באמת. אורבך ודאום קיבלו מיקרופון, אז שמונה מאות אלף דתיים לאומיים שנעדרים מהסצנה הרדיופונית, הטלוויזיונית, הספרותית, הקולנועית והפואטית אינם מקופחים?

האם ראית מתנחל נוסף זולתי מקבל טור? היה לי מזל והגעתי לדלת הנכונה ב"מעריב" [גל אוחובסקי ישב שם], אז? האם מגיש חדשות חובש כיפה כבר נצפה במחוזותינו? האם פרשנים דתיים ישנם? האם תחקריניות דתיות ישנן? פה ושם בעמודי הדעות אנחנו מפוזרים, אז? אם אתה באמת לא מבחין במונוליטיות התקשורתית המטורפת שקיימת בתקשורת הישראלית אתה פשוט משוגע.

אנחנו לא מקופחים כי הנושא שלנו לא יורד מסדר היום? זו בדיוק הבעיה, אחותי. שהכאילו נושא שלנו לא יורד מסדר היום, עד כדי כך לא יורד שאתה וחבריך בטוחים כי אתם מכירים אותנו וכי שום דבר אין בבטננו זולת אדמה מחברון. החברה הישראלית משוכנעת, כמוך, שמתנחל הוא אדם שכל הזמן מתנחל, בעוד האמת, הו האמת. פעם, לפני שלושים שנה, התנחלנו. מאז אנחנו סתם מנסים לחיות.

דמגוגיה? נשבע שלא. כאב. אני באמת מצטער על כך שאינך מכיר את חבריי. הם, גם על כך אנו מוכן להישבע, מכירים אותך. הו, איך שמכירים. אנחנו אובססיביים לגמרי באופן בו אנו מכירים אתכם. אנחנו יודעים בדיוק מהי תל אביב הצעירה, מכירים את צ'יקי בעל פה, אבל מוזמנים לקפה, עדיין, רק כדי להגן על בתינו.

עזוב ניסן, אם אתה לא מבין שיש יותר מקיפוח אחד במדינה [הקיפוח שלנו הוא בהחלט קיפוח תרבותי], אם אינך יכול לצאת רגע מהגרוב השמאלני השמח שלך ולהפנים את העובדה שבסופו של דבר אנחנו טיפוסים חברתיים החותרים להכרה [למה אתה חושב שכל כך טוב לנו בעפרה? בגלל שיורים שם? בן אדם, רק בעפרה אנחנו מרגישים בבית], אם אינך יכול להניח לרגע מחלוקת פוליטית בצד ולהקשיב לקול אחר, קול כואב ועמוק, גם אם הוא של מתנחל, אז באמת לך לרקוד.

באהבה.