אסקפיזמוס

הסרט "ילדים של אף אחד" מרושת כולו בדימויים. רובם ככולם פשוטים ושקופים להפליא. הבמאי ג'ירמו דל טורו ("בלייד 2", "מימיק") משתמש היטב בשקיפות הזו כדי ליצור עולם רב שכבתי בו כל דימוי נראה דרך הדימוי שמעליו עד לעומק מרשים ביותר.

שממה. מרחק יממת הליכה במדבר מכל ישוב. בית מחסה לבנים "אדומים" בזמן מלחמת האזרחים בספרד. השמאל, כידוע, עומד לנחול כשלון מוחץ, אך בין כתלי הבית עוד מתרוצצת תקווה לניצחון. הילדים יודעים שגם רוח רפאים מתרוצצת שם. בחצר פצצה שהוטלה מן האוויר אך לא התפוצצה. והאויב – האויב הגדול הוא מבית.

הסרט נפתח כסיפור התבגרות על רקע מלחמה. תוך דקות ספורות העלילה סוטה אל הכיוון העל טבעי, האימתי, אך בעיני זהו כלל וכלל לא העניין. למעשה מדובר כאן בסרט הזדקנות. המעבר החד שהילדים נאלצים לבצע אינו מילדות לבגרות אלא לזקנה. המלחמה, או ליתר דיוק המיקרו שלה, כפי שהוא מתבטא בין כתליו של הבית, גוזלת מהם לא רק את תום הילדות אלא גם את חדוות הנעורים והחיוניות שבבגרות. בסוף המערכה הם נותרים ילדים זקנים ומקומטים בדרך לשום מקום.

יש לציין שלמרות הרושם שאולי נוצר משלושת הפסקאות הקודמות, האווירה בסרט אינה רצינית וכבדת ראש. המעטפת החיצונית שלו קלילה וידידותית והוא נעים למדי לצפייה.

"ילדים של אף אחד" הוא סרט חזק ויפה הבא לערער על המושג אסקפיזם. ציפורניה הארוכות של המלחמה משסעות את בית המחסה הרחק מן החזית ועולה השאלה האם ניתן בכלל להימלט מזוועות המלחמה אל עולם חלופי ומסוגר. שאלה רלוונטית ביותר בימינו אנו.