בתחילת שנות השבעים הרכבי רוק מתקדם כמו יס ואמרסון לייק אנד פאלמר יצאו מכלל שליטה בהופעות גדולות מהחיים וסאונד קלידים בומבסטי; באמצע שנות השבעים היו אלו להקות כמו שיקגו ובוסטון עם רוק האיצטדיונים המתועש והאימתני שלהם, אשר הגדירו מחדש את המושג "מפלצות" ומהניינטיז ואילך היו אלה ענקי היפ הופ כמו פאף דאדי, נוטוריוס ב.י.ג וג'יי-זי שהפכו את הבומבסטיות לחלק מהאתוס התדמיתי שלהם (במישור היצירתי הם יותר בקטע של להיות נמרים). להיות מפלצת אומר שכשאתה נשמע כמו הבדיחה השחוקה שהיא אתה בעצמך ויש מיליונים של אנשים שמוכנים לבלוע את זה אז כנראה שבאמת תפחת למימדים לא רציונליים.
עד היום למוזיקה האלקטרונית לא נולדו מפלצות. זהו ז'אנר צעיר יחסית, שעדיין ולמרות הכל נמצא בשלב המהפכני שלו, ולכן לא הספיק להיות הקריקטורה המפחידה של עצמו. ובכלל, כדי להיות מפלצת הגונה אתה קודם כל צריך להצליח בענק בארצות הברית ועד היום לפחות, המוזיקה האלקטרונית לא הצליחה לכבוש את השוק הזה בצורה משכנעת. מובי הוא יותר מדי גמד וקרח בשביל להיות מפלצת. הוא מקסימום אספרגוס שיצא מכלל שליטה.
Baby`s Got A Temper, הסינגל החדש של הפרודיג'י והנצנוץ הראשון שלהם מאז שיצא
Fat of the Land לפני חמש שנים, מסמן את בואו של העידן המפלצתי. ואין יותר מתאימים מהפרודיג'י בשביל להיות המפלצות הראשונות של הדאנס.
הם התחילו בתור ההרכב הבולט ביותר שיצא מסצינת הרייבים הבריטית של תחילת שנות התשעים (גם שיקגו התחילו בתור הרכב קאנטרי רוק עם כוונות טובות); אלבום הבכורה שלהם, Experience, הוא אחד מהקלאסיקות הגדולות ביותר של האלקטרוניקה האירופאית; ב-Music for the Jilted Generation הם זכו להצלחה הגדולה ביותר שלהם עד אז (אבל עדיין מדובר באלבום מעולה); אחר כך הם חתמו ב"מאבריק", הלייבל של מדונה, הוציאו את Fat of the Land, שמיצב אותם כהרכב אלקטרו-פאנק סופר מצליח (כולל ההופעה הנוראית שלהם בהאנגר 11) והחדיר אותם בהצלחה גדולה יחסית לשוק האמריקאי, שהסכים לאכול בכיף את עוונטות ג'וני רוטן על אסיד של הסולן קית' פלינט.
כבר באלבום השלישי שלהם היה ברור שהפרודיג'י לא הולכים למקום טוב Fat of the Land היה אלבום נוראי, נפוח, מנייריסטי, שמשלב באופן וולגרי בין מה שעבד טוב באלבומים הקודמים של הפרודיג'י לטריקים של גיטרות כוחניות. ואם זה כל כך הצליח לפני חמש שנים למה לא לחזור על זה גם היום. בפרסומים מוקדמים, של עודפי ההייפ שלקראת Always Outnumbered, Never Outgunned, התקליט המתקרב שלהם, הצהיר ליאם הולט, האיש היוצר שמאחורי הפרודיג'י, שבתקליט החדש שלהם הם משנים כיוון.
לא רק שהסינגל החדש והכל כך מצופה שלהם הוא לא שינוי כיוון, הוא אקט הדריכה במקום הכי גדול שנראה מאז כל התקליטים של טינדרסטיקס.
Baby`s Got A Temper מחזיר את הפרודיג'י למקום בו הם עמדו לפני כחמש שנים כלומר, להיסטריית ה-Firestarter שלהם. אבל חמש שנים מאוחר יותר, הם מסמפלים את ליין הגיטרות של השיר ההוא, פלינט שוב קורע את הגרון בטכסטים שערוריתיים (הפעם: אודות סם האנסים רוהיפנול) והטראק המשוחזר הזה הוא כל כך אגרסיבי ואנכרוניסטי (בכל זאת היית מצפה שהפרודיג'י למדו משהו בחצי עשור האחרון) שזה פשוט לא יאמן. הפרודיג'י נשמעים כמו פארודיה עצמית על הרוקרים שבעי הרצון שהם הפכו להיות.
Baby`s Got A Temper הוא ה"הוטל קליפורניה" שלהם שלאגר ללא מאמץ, שאחריו הפרודיג'י יהיו עוד יותר גדולים, יותר מצליחים, יותר שמנמנים, יותר נשמעים אותו הדבר ומפלצתיים כמו שצריך. זה לא משהו שעושה לך חשק להקשיב לאלבום החדש שלהם לכשהוא יצא. אם בכלל חיכית לו מלכתחילה.
מלתעות
22.5.2002 / 12:10